2003 – נפטר הסופר הישראלי יוסל בירשטיין

יוסל בירשטיין
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוסל בירשטיין, 1996

יוסל בירשטיין (24 בספטמבר 1920 – 28 בדצמבר 2003) היה סופר ומשורר ישראלי יליד פולין, כתב ביידיש ובעברית.ביוגרפיה

יוסל בירשטיין נולד ב-1920 בעיירה הפולנית ביאלא פודולסק (שאותה הוא מרבה להזכיר בספריו). למד ב"חדר" והיה חניך של "השומר הצעיר". בשנת 1937, כשהיה בגיל 17, היגר לבדו לאוסטרליה. במלחמת העולם השנייה שירת במשך ארבע שנים בצבא האוסטרלי, יחד עם חברו הצייר יוסל ברגנר, שאותו פגש במשרדי ההגירה של "היאס" בוורשה, ואתו עשה את הדרך לאוסטרליה. משפחתו נספתה בשואה.

לאחר המלחמה עסק בעריכת ירחון לנוער יהודי, שהופיע בעברית, אנגלית ויידיש. התחתן בשנת 1941 עם מרגרט וייסברג, שנקראה בישראל בשם מרגנית. לזוג נולדו שתי בנות.

ב-1950 עלו בירשטיין ואשתו לישראל והתיישבו בקיבוץ גבת, שם היה בירשטיין רועה צאן במשך 11 שנה. בראיון לציפי גון-גרוס סיפר כיצד התגלגל לעיסוק זה:
Cquote2.svg

באתי לגבת, ובגבת חי אז איש בשם חיים גבתי, לימים שר החקלאות. כבר אז, כרכז המשק, היה לו מבט אגריקולטורי מאוד. אמר לי, 'יוסל, באת מאוסטרליה, ארץ הכבשים? הנה עדר, וכאן אתה תהיה רועה צאן'. האמת, 14 שנה במלבורן ולא ראיתי אפילו זנב של כבשה, וכך הייתי לרועה צאן.
Cquote1.svg

לאחר מכן עבר להתגורר בטבעון ואחר כך בנצרת עילית. עבד כפקיד בבנק הפועלים, והגיע לתפקיד של מנהל מחלקת השקעות (על רקע עבודתו זו נולד ספרו "המוטבים"). ב-1982 עבר להתגורר בירושלים.

ב-1949 פרסם קובץ שירה ראשון ביידיש, "אונטער פֿרעמדע הימלען", שיצא לאור במלבורן, ולווה ברישומים של יוסל ברגנר. לאחר שפרסם עוד כמה קובצי שירה, התמקד בירשטיין בפרוזה. סיפוריו מתאפיינים בהסתכלות אירונית על מצבו של האדם.

ספרו הראשון, "במדרכות צרות", פורסם ביידיש ב-1958, ובעברית ב-1959. היה זה הספר הראשון שיצא ביידיש על חיי הקיבוץ. בירשטיין כתב את רוב ספריו ביידיש, ובתרגומם לעברית הסתייע בנסים אלוני ובמנחם פרי. בנוסף עסק בתרגום מיידיש לעברית ומעברית ליידיש, וכן עבד בספרייה הלאומית באוניברסיטה העברית בירושלים, שם ניהל, בין השאר, את עזבונו של משורר היידיש מלך ראוויטש. בירשטיין עשה שימוש בכתביו של ראוויטש בספר "פנים בענן". מרבית ספריו יצאו לאור במסגרת "הספריה החדשה".

הרומן האחרון שלו, "אל תקרא לי איוב", יצא בשנת 1995. הספר מגולל את סיפוריהם של אנשים הנודדים בין פולין, אוסטרליה וישראל – התחנות בחייו של בירשטיין.

יוסל בירשטיין נפטר בירושלים ב-28 בדצמבר 2003, בגיל 83, ונטמן בבית הקברות נס הרים שבהרי ירושלים.

לאחר מותו יצא לאור ספרו "סיפורים מאזור השלווה", על-פי כתב יד שנמצא בעזבונו. בחלק מהסיפורים בקובץ זה ניכרת התמודדות עם המוות הקרב.

פרופ' מנחם פרי, המו"ל והעורך של ספריו, אמר על יוסל בירשטיין:
Cquote2.svg

הוא בעיני אחד משלושת-ארבעת-חמשת הסופרים היהודים הגדולים במאה העשרים, ואני מדבר על סדר גודל של קפקא ועגנון. יש לו יתרונות עליהם כמו שלהם יש יתרונות עליו.
Cquote1.svg
– ידיעות אחרונות, 13.2.04

יוסל בירשטיין זכה להערכה בישראל ובארצות אחרות, במיוחד בסין. ספריו זכו בפרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש, ובפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
ספריו

במדרכות צרות, רומן מחיי הקיבוץ, עברית – מ’ רביד, תל אביב, התשי"ט 1959.
המוטבים, רומאן, תרגום חדש מיידיש – מנחם פרי, הספריה החדשה, 2001
ציפייה ועוד סיפורים , משרד הביטחון, תשכ"ו (1966).
נסיעתו הראשונה של רולידר , ועוד שני סיפורים, מיידיש – נסים אלוני וי’ בירשטין ; עם שמונה רישומים מאת יוסל ברגנר, ספרית פועלים, תל אביב, תש"ל 1970.
סיפורים קטנים , ליקט אלכס זהבי, עיבד משה מנור, ירושלים, תשמ"ה 1985.
כתם של שקט , קצרצרים, איורים – נורית ענבר-שני, הספריה החדשה, 1986 הספר הראשון שכתב בירשטיין בעברית, על-פי סיפורים שכתב לתוכנית "שעתיים משתיים" בגלי צה"ל.
ציפור כהה בדרך, הספריה החדשה, 1989
פנים בענן, רומאן, הספריה החדשה, 1991
אל תקרא לי איוב, הספריה החדשה, 1996
הבורסה, רומאן, מיידיש – מנחם פרי, הספריה החדשה, (1984
סיפורים רוקדים ברחובות ירושלים, איורים – נורית שני, הספריה החדשה, 2000
סיפורים מאזור השלווה , עורך – מנחם פרי, הספריה החדשה, 2004

ספריו ביידיש:
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

אונטער פֿרעמדע הימלען (1949)
אויף שמאָלע טראָטואַרן (1958)‏[1]
אַ מאַנטל פֿון אַ פּרינץ (1969)
דער זאַמלער (1985)
דײַנע געסלעך – ירושלים: קלײנע מעשׂיות (1989)
אַ פּנים אין די וואָלקנס (2000)
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%9C_%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9F

"לתת לתרבות היידית התנאים שנותנים לתרבות העברית"

במסגרת יריד הסופרים הבינלאומי בירושלים הקדישו ערב לתרבות היידיש. שמואל עצמון, מנהל תאטרון יידשפיל, לא יכל להסתיר חיוכו כשראה בקהל גבר צעיר שהקריא לחברתו מספר שירה ביידיש. "הצעירים מרגישים שלזהות היהודית חסר הקאנון היהודי-תרבותי"
עומר ולדמן

כבר די מיושן לומר שהיידיש עדיין חיה ובועטת בשנת 2013. השפה היהודית הוותיקה נלמדת לבגרות, הצגות התיאטרון והמופעים ביידיש הולכים ומתרבים, ובכלל – קשה להרוג שפה כל כך עשירה. במסגרת יריד הסופרים הבינלאומי בירושלים, הקדישו ערב שלם לתרבות היידיש.

לרבים נדמה כי הקולות, שנשמעו בערב שהוקדש לתרבות היידיש, נלקחו היישר ממזרח אירופה של המאה ה-19. למעשה, הקולות נשמעו בחדר קטן בקצה בנייני האומה בירושלים. שמואל עצמון, מנהל תאטרון יידשפיל, לא היה יכול להסתיר את חיוכו כשראה בקהל גבר צעיר שהקריא לחברתו מספר שירה ביידיש. "הזהות שלנו היהודית היא לא הזהות הישראלית", אמר עצמון, "אני חושב שהנוער והצעירים מרגישים שלזהות היהודית שלהם חסר הקאנון היהודי-תרבותי". לדבריו, "צריך לתת תרבות היידית לפחות, אם לא יותר, את אותם התנאים שנותנים לתרבות העברית".

על הבמה עמד המנחה, מנדי כהאן. הוא אמנם צעיר משמואל עצמון בשנות דור, אך נראה כאילו נולד לתוך היידיש. גם לדעתו של כהאן, אסור לוותר על המורשת הזאת, אפילו במדינת היהודים. "משפט שאני תמיד אוהב להזכר בו הוא של איציק מאנגר, שאמר במקור ביידיש כי שנים היה נע ונד בניכר, ועכשיו הוא סוף-סוף נע ונד בביתו", אמר כהאן.

ואכן, היידיש סוף-סוף באה להיות אורחת בביתה, בארץ ישראל. דווקא עבור אתל בת השמונה, שעלתה ודיקלמה שיר ילדים ביידיש, השפה מסמלת יציבות וקשר לשורשים. "זאת שפה מיוחדת ויפה", אמרה אתל, "מכשהיינו תינוקות אנחנו רגילים להיות בסביבה דוברת יידיש ואני אוהבת את השפה כי אני מרגישה קצת יותר טובה מכל האחרים".

אבל למרות הכול, נראה שהיידיש לא ביקשה לחזור לתחייה דרך הצעירים בערב הזה. היא בסך הכול רצתה להוכיח שהיא מעולם לא מתה, ואם להשתמש בביטוי מעולם היידיש – עדיין לא הוציאו לה את הקישקעס.
20/02/13 20:05
http://www.glz.co.il/1140-12414-he/Galatz.aspx

10.07.1957 – שלום אש, סופר יידיש יליד פולין (נולד ב-1880)

ביוגרפיה
שלום אש בצעירותו

אש נולד בעיירה קוטנו שבפולין, וכילד למד במוסדות יהודים מסורתיים, חדר וישיבה, ואחר כך התוודע להשכלה ועזב את בית הוריו.

בהיות אש בן עשרים הוא התיישב בוורשה והתחיל לכתוב סיפורים ומחזות בעברית ויידיש. הוא פרסם סיפורים בעברית בהדור, "הצופה", הצפירה והשילוח ובשנת 1902 הוציא קובץ סיפורים ראשון‏[1]. לאחר זמן לא רב עבר לכתוב ביידיש בלבד ומחזותיו התפרסמו והוצגו בארצות שונות באירופה.

בשנת 1908 הוא ביקר בישראל ולאחר מכן השתתף בועידת צ'רנוביץ בה נחשב בין המתונים והציע לתרגם ליידיש מאוצרות התרבות היהודית מתקופות שונות‏[1].

שלום אש היה גם פעיל ציבורית וחבר במועצת הסוכנות היהודית. אחרי שבזמן מלחמת העולם הראשונה שהה בארצות הברית, הוא שב לאירופה, לפולין ואחר כך לצרפת. ב-1938 היגר לארצות הברית ובשנת 1955 עלה לישראל והתיישב בבת ים. ב-10 ביולי 1957, במהלך ביקור אצל בתו בלונדון הוא נפטר באופן פתאומי ונקבר בלונדון. מותו קטע את תוכניתו לכתוב רומן על חיי הנוער בישראל‏[1].

לאחר פטירתו בשנת 1957 שימרה עיריית בת ים את ביתו. העיר קוטנו, שבה נולד הסופר, והעיר בת-ים יצרו קשר של ערים תאומות.
יצירתו

ב-1904 החל לפרסם את סיפורו "העיירה", בתחילה פרק אחר פרק ובסופו של דבר כספר. העיירה חזרה להופיע ביצירתו "רבי שלמה נגיד" (1913). בספרים אלו ניכרת התייחסות רומנטית ולא ביקורתית אל חיי היהודים בעיירה ואל תנועת החסידות. רבי שלמה נגיד הוא דמות אידאלית של יהודי ירא שמים המעורה בחיים הארציים ושומר על טהרתו. אחריו יצר אש את "בעל התהילים", ר' יחיאל, מלא אהבת ה' ואהבת הבריות ומטיף לאמונה חסידית צרופה: "אהבו אפילו יצור קטן שבקטנים, אפילו אילן קטן או עשב, שהם יצורי כפיו של האלוהים. הוו יודעים, שכל דבר ביצירה יש לו נשימה שלו". מחזה ידוע של שלום אש הוא מאטקע גנב (1917) על חיי העולם התחתון היהודי – גנבים, רוצחים וזונות. מאטקע הוא נוכל קטן וחסר תעודות ברוסיה הצארית, המוצא מחסה בתיאטרון יהודי נודד. שם הוא רוצח נוכל אחר בשם קנאריק בעזרת פילגשו של זה,נערה יהודיה מופקרת אותה היה קנאריק מכה. הוא לוקח את תעודותיו, וחי עימה תחת שמו של קנאריק.

בנוסף שם את לבו להיסטוריה של העם היהודי. ספריו "קידוש השם" ו"המכשפה מקשטיליה" עוסקים בנושאים של קידוש השם. כתב על שבתי צבי ועל האנוסים.

בספרו "לפני המבול" כתב על חיים בתקופה שקדמה למהפכה הרוסית ובמהלכה.

הוא גם חיבר ספר על חיי החלוצים בארץ, "שירת העמק", שהושפע מהביקורים שערך בארץ ישראל.
הפולמוס סביב כתביו על הנצרות
כריכתו. עיצבה: עלי גרוס

כבר בשנת תרע"ב 1912 היה היחס אצל החרדים לשלום אש שלילי, בגלל שהציג את מצוות ברית מילה כאכזריות‏[2]. אולם לאחר פרסום ספרו "האיש מנצרת", הרוקם סיפור על רקע מקורות הנצרות, בשנת 1939, התעוררה סביב אש שערוריה שהעיבה גם על היחס ליצירות אחרות שלו שנכתבו אחר כך. כתב העת "פארווערטס", בו פרסם קודם לכן רבים מיצירותיו, סירב לפרסם את "האיש מנצרת" בטענו שיחסו לישו אוהד מדי ותקף את אש בחריפות כמי שמטיף לנצרות. אצל החרדים התייחסו אל אש כאל משומד, מסית ומדיח‏[3], והביאו אותו כדוגמה לאדם שלמרות שאהב את עם ישראל, ארץ ישראל ואת השפה העברית, היה משומד‏[4]. חיים ליברמן אף כתב ספר שלם נגד אש וספריו‏[5]. מנגד יצאו להגנתו אישים רבים, בהם חיים גרינברג מנהל מחלקת התרבות של הסוכנות היהודית‏[6].

מחוץ לתחומי העולם היהודי, העלאת המחזה "אל נקמות" שעלילתו מתרחשת בבית בושת ומתארת במערכת יחסים לסבית על במת ברודוויי בשנת 1923 עוררה שערוריה בארצות הברית, וכל השחקנים שהופיעו הועמדו לדין על "תועבה" לפי החוקים שנהגו אז בארצות הברית. זאת למרות שהיה מדובר במחזה שנכתב ב-1907, וכבר הועלה בהצלחה באירופה פעמים רבות ותורגם לגרמנית, רוסית, פולנית, עברית, איטלקית, צ'כית ונורבגית.
מיצירותיו של שלום אש בעברית

ילד של סתיו, סיפורים, תירגמה והוסיפה מבוא לאה אילון, איורים – ריטה זלובינסקי. מערכת, קיבוץ דליה, 2007.
האחות הבכירה, דרמה במערכה אחת, הוצאת אחיאסף תרס"ד.
האיש מנצרת, תרגם דוד סיון, תשי"ג.
אל נקמות, מחזה, תרגמו משה סחר ואסתר איזביצקי, 1994.
אמריקה, סיפורים, תרגם אהרון צייטלין, תרפ"ח.
בהרי הטטרה, ורשה, תרס"ז.
בעל התהילים, רומן, תרגם י"ל ברוך, 1952.
ורשה, ורשה, תרגם י"ל ברוך, 1934.
יתומים, סיפור, הוצאת אמנות, תר"ץ.
מוסקבה, רומן, תרגם י"ל ברוך, 1935.
המכשפה מקשטיליה, רומן היסטורי, תרגם ה. ייבין, 1953.
מן המיצר, תרגם אהרון אמיר, 1955.
משה, תרגם אהרון אמיר, 1953.
על פי התהום, רומן, תרגם י"ל ברוך, 1938.
קידוש השם, תרגם י"ה ייבין, 1956.
הצדיק הכפרי, סיפור.
הנביא, תרגם דוד סיון, 1956.
שירת העמק, סיפורים, תרגם דוד סיון, 1957.

ממחזותיו שהוצגו

האחות הבכירה, במאי יבגני וכטנגוב, הוצג בנשף הבימה, אוקטובר 1918.
אל נקמות, במאי יורם לוינשטיין, הוצג באוגוסט 2007.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D_%D7%90%D7%A9

בבא בוך

בָּבָא-בּוּך (נהגה "בּוֹבוֹ-בּוּך"; יידיש: 'ספרו של בּוֹבוֹ'; השתרש בשפה היידית כ"בּאָבּע-מעשה") הוא הכינוי המקובל כיום לאפוס אבירים אשר נכתב בידי אליהו בחור בין השנים 1507–1508, והיה לרומן האבירים הפופולרי ביותר בשפה היידית. הספר, שנדפס בשנת 1541 בעיירה איסני (Isny) שבמרכז האימפריה הרומית הקדושה (כיום בדרום-מזרח מדינת באדן-וירטמברג בגרמניה), היה לספר הלא-דתי הראשון שנדפס ביידיש. במשך חמש מאות שנה עבר הספר ארבעים עריכות לפחות. סול ליפצין מציין כי הספר "נחשב לאחד מן היצירות הפיוטיות המשובחות ביותר ביידיש עתיקה".‏‏[1]
מבנה הסיפור וגלגולי שמו

הרומן בנוי מ-5,262 שורות, המחולקות ל-650 בתי אוטבה רימה, ובנוסף פרולוג, אפילוג וכן נספח – רשימת מונחים איטלקית-יידית. נראה כי הסיבה להוספת הנספח היא שבטקסט היידי משובצים מספר מונחים איטלקיים, ואליהו בחור ביקש שהסיפור יהיה קריא גם לדוברי-יידיש מחוץ לאיטליה.‏‏[2]

נושא הסיפור, הכתוב בחרוזים ובהומור רב, לקוח מן הרומן האנגלו-נורמני "בוויס מהמפטון", דרך הגרסה האיטלקית – הפואמה Buovo d'Antona, אשר עברה בעצמהּ שלושים עריכות לפחות עד שהגיעה לידי אליהו בחור. הסיפור, שעלילתו נסובה סביב אהבתם של בָּבָא ודרוּזִיאַנֶה, משולל כל אחיזה במציאות החיים היהודיים; ואולם, בהשוואה לסיפורי אבירים אחרים, נראה כי הוא מצמצם את הופעתם של סממנים נוצריים ביחס למקור, וממיר אותם פה ושם במנהגים, בערכים ובמאפיינים יהודיים.‏‏‏[3]‏[4]

בתחילה היה שמו של הסיפור זהה לשמו האיטלקי – "בָּבָא דְאַנְטוֹנָא". בהמשך הוא נודע בעיקר בשם "בָּבָא-בּוּך", ובשלהי המאה ה-18 התגלגל שמו ל"בָּבָא-מעשה" (נהגה: "בּוֹבוֹ-מַיְיסֶה" או "בּוֹבְה-מַיְיסֶה"; יידיש: "סיפורו של בּוֹבוֹ"). שם זה, בתורו, עוּות, והשתרש בשפה היידית כ"בּאָבּע-מעשה" ("בּוֹבֶּה מַיְיסֶה") – סיפורי סבתא.‏[5]
עלילת הסיפור
עטיפת המהדורה החדשה של הסיפור, מתורגמת ומוערת בידי ג'רי סמית

אמו הצעירה של בּוֹבוֹ קושרת קשר להרוג את בעלהּ, המלך הזקן, כאשר הוא יוצא למסע ציד. המזימה עולה יפה, והיא נישׂאת לרוצח. הזוג חושש כי בּוֹבוֹ ינקום את מותו של אביו כאשר יגדל, ועל כן הם עושים ניסיון כושל להרעילו. בּוֹבוֹ הצעיר בורח מאַנְטוֹנָא, נחטף, ונלקח לפלנדריה לשמש כנער אורווה עבור המלך המקומי; שם מתאהבת בו בתו של המלך, דרוזיאנה.

מלך באבילונייה הפראי מגיע לחצר המלכות, מגובה בעשרת-אלפים לוחמים, דורש כי דרוזיאנה תינשׂא לבנו הכעור, לוציפר – ונענה בסירוב. במלחמה שמתחוללת כתוצאה מכך נשבה מלך פלנדריה. בּוֹבוֹ, רכוב על גבי סוס הקסמים רוּנדֶלֶה (רוּנדעלע), מביס את צבא מלך בבל, שוחט את לוציפר, מוציא לחופשי את מלך פלנדריה, וזוכה בהבטחה לשׂאת את דרוזיאנה; אך הוא מפוּתֶה להגיע לבבל, שם הוא נכלא וסובל במשך שנה, עד אשר עולה בידו לברוח. בינתיים, דרוזיאנה מאמינה כי בּוֹבוֹ כבר אינו בין החיים, ומסכימה להינשׂא לאביר מַאקַאבְּרוֹן.

ביום חתונתם של דרוזיאנה ומאקאברון מגיע לשם בּוֹבוֹ, מחופש לקבצן; הוא נמלט עם דרוזיאנה – בתחילה לארמון, ולאחר מכן ליער – מידיו של מאקאברון, הדולק אחריהם. בעומק היער יולדת דרוזיאנה תאומים.

בהמשך, מנסה בּוֹבוֹ לאתר דרך שתוביל אותם חזרה לפלנדריה; דרוזיאנה מגיעה למסקנה כי בּוֹבוֹ נפל טרף לאריה – מחליטה לצאת לדרכהּ-היא, מלוּוה בתאומים, ומגיעה בשלום לפלנדריה. בּוֹבוֹ שב למעונם ביער; לאחר שלא עולה בידו למצוא את דרוזיאנה או את התאומים, הוא מסיק בעצמו כי הם נפלו טרף לחיה רעה. בייאושו הוא מצטרף לצבא הצובא על אַנְטוֹנָא מכורתו; הוא הורג את אביו החורג, שולח את אמו למנזר, ותובע את הכתר המגיע לו בזכות. לבסוף, הוא מתאחד מחדש עם דרוזיאנה, אשר נעשית למלכתו.

מהדורה מודרנית
מאַקס ווײַנרײַך, 'די ערשטע אויגסגאַבע פֿון בבֿא־בוך און אירע זעצער, יִיוואָ בלעטער 2, 1931 עמ' 280–284 – על המהדורה השלמה הראשונה של הספר, שמצא ויינרייך בספרייה האוניברסיטאית המרכזית של ציריך באותהּ שנה (ביידיש)
יודא א. יאָפע [יהודה א' יפה], בבֿא דאנטונא: מהדורה מצולמת, ארבע מאות שנה למותו של המחבר, ניו יורק: 1949
אליה בחור, בבא-בוך: ראָמאַן אין פֿערזן (פון אלטיידיש: משה קנאַפּהייס [קנפהייס]), בואנוס איירס: פארלאג איל' ליט' בלעטער, 1970 (ביידיש)

Elia Levita Bachur's Bovo-Buch: A Translation of the Old Yiddish Edition of 1541 with Introduction and Notes by Elia Levita Bachur (translated and notes by Jerry C. Smith), Fenestra Books, 2003, ISBN 1-58736-160-4 (באנגלית)

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%91%D7%90-%D7%91%D7%95%D7%9A