ציטוטי יצחק בשביס-זינגר ז"ל

יצחק בשביס-זינגר (ביידיש: יצחק באַשעוויס זינגער) (21 בנובמבר 1902 – 24 ביולי 1991), סופר יהודי פולני־אמריקני, מגדולי הסופרים ביידיש, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1978.
כללי

"אנו חייבים להאמין בבחירה חופשית – אין לנו ברירה".[1]
"החיים הם סיפור של אלוהים, אפשרו לו לכתוב אותו".[2]
"אני אסיר תודה, כמובן, על הפרס ואסיר תודה לאלוהים על כל סיפור, כל רעיון, כל מילה וכל יום".[3]
"כשאתה בוגד במישהו אחר אתה גם בוגד בעצמך".[4]
"אינני ממציא דמויות שכן אלוהים כבר המציא מיליוני דמויות… ממש כשם שמומחים לטביעות אצבעות אינם יוצרים טביעות אצבעות אלא לומדים כיצד לקרוא אותם".[5]
"סיפור משמעו עבורי עלילה בעלת הפתעה… הרי כך הם החיים, מלאי הפתעות".[6]
"היהודים היו בגלות למשך 2,000 שנה, חיו במאות ארצות, דיברו במאות שפות ועם זאת שמרו על לשונם העתיקה, העברית. הם שמרו גם על הארמית ולאחר מכן על היידיש, שמרו על ספריהם ושמרו על אמונתם".[7]
"הספק הוא חלק מכל דת. כל ההוגים הדתיים היו גם ספקנים".[8]
"הידע שלנו הוא אי קטן באוקיינוס הגדול של הלא נודע".[9]
"ילדים אינם קוראים על מנת לגלות את זהותם, להשתחרר מאשמה, להרוות את הצמא למרד או לברוח מהניכור. אין להם צורך בפסיכולוגיה… הם עדיין מאמינים באלוהים, במשפחה, במלאכים ושדים, במכשפות, בגובלינים, בלוגיקה, בכנות, בפיסוק ובשאר דברים מיושנים… כאשר ספר משעמם הם מפהקים בלי בושה. הם אינם מצפים מהסופר לגאול את האנושות אלא משאירים למבוגרים את האשליות הילדותיות הללו".[10]

מתוך הספר שיחות עם יצחק בשביס-זינגר

מאת ריצ'רד בורגין, ספרית פועלים, 1990

"עמוק בלבו, רוצה כל סופר לספר את האמת."
"אנשים אינם יכולים לתפקד ולצמוח בדרך חשיבה ניטרלית לחלוטין. אדם ניטרלי, מבחינה מוסרית, הוא מפלצת."
"מתוך חוק אחד בתורה יצרו שמונה־עשר חוקים במשנה ושבעים בגמרא. זאת היתה היצירתיות שלהם."
"אמן כמוהו כסוס – הוא זקוק לשוט."
"מעולם לא חיזרתי אחרי נשים. הן נאלצו לבוא אליי, כיוון שהייתי ביישן."
"איני סבור שסיפור הוא טוב כאשר עליי להתאמץ לקראו."
"אני חושב שצריך להיות חוק שספר לא יעבור אלף עמודים."
"רק דגי רקק שוחים באסכולות."
"אברי־המין מבטאים את נפש האדם יותר מכל איבר אחר בגופו. הם אינם דיפלומטים."
"קורא אמיתי אינו מתעניין במיוחד בשם המחבר."
"כשאתה רעב אינך מתעניין בביוגרפיה של האופה."
"יהודי הוא מין אדם, שאינו מתחשב במספר הפעמים שהתאכזב."
"בחיים יש יותר יוצאים מן הכלל מאשר כלל."
"ספרות היא רכילות שאינה גורמת נזק."
"סופר חייב לשכוח את עצמו, לפחות לזמן מה."
"נער בא ל'חדר' ואמר: 'הידוע לך שאבי רצה לסטור על אוזני?' שאל המורה: 'וכיצד אתה יודע זאת?' השיב הנער: 'הוא סטר עליה.' "
"בתנ"ך, אין מספרים לך מה חשב האדם. רק מה עשה. זו גם הסיבה שאנשים קוראים עיתונים בעניין רב יותר מאשר ספרים."
"מאותו הרגע שסופר מתחיל לעסוק בהכללות או בהמוני אדם, הוא יצא מהמקצוע."
"היהודים הם מקרה כה מיוחד בהיסטוריה האנושית שאילולא קרה – לא היינו מאמינים שהוא אפשרי."
"אם תכתוב על דברים ואנשים שאתה מיטיב להכיר – תגלה את שורשיך."
"לעתים אני חושב שתחושת השעמום מתחילה ברחם."
"בראשית קיימת האווירה של הסיפור."
"עליי להשתכנע, או לפחות להשלות את עצמי, שרק אני מסוגל לכתוב את הסיפור המסוים הזה."
"אלוהים לא סיפק לנו אינטלקט וכוח פיזי די צורכנו, אך כשהדבר נוגע לרגשות ולתאוות, הוא היה נדיב מאוד."
"כאשר ספרות נהיית אינטלקטואלית מדי – היא מאבדת הכול."
"סופר טוב כותב על דברים שמעוררים את יצריו."
"רק חובבן יכתוב על כל נושא."
"אני מאמין שאלוהים הוא אלוהים דומם, ויש סיבה טובה לשתיקתו."
"הידע התקדם בצעדי ענק, אך הרגשות הם אותם רגשות."
"כל הוגי הדת היו ספקנים."
"הנערה שתאהב אותך תשאלך עשר פעמים ביום, 'האם אתה אוהב אותי?' ועליך תמיד להשיב, 'כן, כן, כן!' "
"אם הטלפתיה קיימת זכותה להיקרא טבעית. כמו כוח המשיכה."
"רק אלוהים יודע, כמה אין־ספור החלטות קיבלתי בחיי ולא הגשמתי. למשל, החלטתי לקום בשמונה בבוקר וקמתי בעשר."
"אנו יכולים לקיים החלטות רק אם התקבלו כהחלטה חברתית."
"ככל שתיתן לסיפור יותר כח ריאליסטי, כך אתה מגדיל את כוחו המיסטי."
"אם אתה יכול להשוותה, שוב אינה ספרות."
"לעתים די לסיפור בחמישה או שישה משפטים."
"כשהייתי צעיר שאלתי את עצמי מדוע היהודים מודים כל העת לריבונו של עולם על כל צרה שבאה עליהם? באותה מידה אני מעריץ את ענוותם."
"יהודי הגולה, אומר לעצמו בערבו של יום: 'תודה לאל, חיית יום. אסון גדול לא נתרחש'."
"החשד, שהסופר הוא תמיד גיבור ספרו, מזיק מאוד לספרות."
"אני יכול להאמין בחוכמת אלוה, אך איני רואה את רחמיו."
"הספרות עוסקת בעבר, לא בעתיד."
"בעשרת הדברות יש מסרים טובים דים, שאיננו זקוקים לנוספים."
"המוות הוא הגאולה הבטוחה היחידה. כל בשורות הגאולה האחרות מאכזבות אותנו."
"מדוע להרהר במוות כשאתה יכול לחשוב על מניות?"
"התאבדות יכולה להיות הדרך הנעלה ביותר לומר לאלוהים: 'איני מסכים עם הדרך שבה אתה מנהל את העולם, ועל כן – קח בחזרה את מתנתך הגדולה. איני רוצה בה עוד'."
"יחסי עם האל הם יחסי מחאה."
"אינך יכול לכתוב ביקורת על ספר בן טריליון עמודים אחרי עמוד אחד בלבד."
"לפעמים נדמה לי שנמאסו על הכל־יכול דברי השבח והחנופה שאנו מרעיפים עליו."
"מה הם יודעים – כל המלומדים הללו, כל הפילוסופים הללו – על שכמותך? הם שכנעו את עצמם כי האדם, הנפשע שבכל המינים, הוא נזר הבריאה. כל היצורים האחרים נבראו רק כדי לספק לו מזון, עור, ולסבול ייסורים והשמדה. מבחינתם, כל בני האדם נאצים; עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה."

מתוך ספרו שונאים – סיפור אהבה

"ככל שהרמן היה עד לטבח בעלי החיים, תמיד עלתה בו אותה המחשבה: ביחסם כלפי בעלי החיים, כל בני האדם היו נאצים. שביעות הרצון העצמית שאיתה יכל האדם לבצע במינים אחרים ככל העולה על רוחו, הדגימה את התיאוריות הגזעניות ביותר: העקרון שלפיו החזק צודק."

מתוך ספרו כותב המכתבים

"הרמן הספיד בלבו את העכברה, שבילתה במחציתו חלק מחייה ונאלצה לעזוב את העולם הזה בגללו: 'מה הם יודעים – המלומדים האלה, הפילוסופים האלה, כל שועי העולם – על ברייה שכמותך? הם שכנעו את עצמם כי האדם, המזיק הגדול מכולם, הוא נזר הבריאה. כל שאר היצורים לא נוצרו אלא כדי לספק לו מזון, עורות ופרוות; הם ערוכים לשימושו, והוא רשאי לענותם ולהשמידם ככל שיחפוץ. ביחס לבעלי החיים, כל בני האדם הם נאצים וכל יום הוא טרבלינקה."

מתוך ספרו אהבה וגלות

"דווקא משום שאלוהים רוצה שאנשים יהרגו זה את זה וישחטו בהמות תמימות זו הסיבה מדוע בני האדם צריכים לעזור לבני אדם ובעלי חיים, ובכך להפגין שהם לא מאשרים את הדרך שבה אלוהים מנהל את העולם."

http://he.wikiquote.org/wiki/%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A1-%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%A8

1991 – נפטר הסופר יצחק בשביס זינגר

יצחק בשביס-זינגר
יצחק בשביס זינגר (בכתיב יידי: יצחק באַשעוויס זינגער; באנגלית: Isaac Bashevis Singer‏ 21 בנובמבר 1902?, ורשה – 24 ביולי 1991, מיאמי) היה מגדולי סופרי היידיש; חתן פרס נובל לספרות לשנת 1978. חי בפולין ולאחר מכן בארצות הברית.
תולדות חייו

יצחק זינגר, בנו של רב, נולד בתחילת המאה ה-20 בכפר לאונצין שבפולין וגדל ברחוב קְרוֹכְמַלְנָה 10, ברובע יהודים עני בוורשה הבירה. הציג את 14 ביולי 1904 כתאריך הולדתו, אך ההערכה היא שהוא נולד מוקדם יותר, ב-21 בנובמבר 1902. הוריו היו חרדים, פנחס מנחם ובת שבע, בתו של הרב מבילגוריי, רבי יעקב מרדכי. אך אחיו, ישראל יהושע זינגר ואסתר קרייטמן, נטו להשכלה והיו סופרים יידישאים בזכות עצמם. לוורשה עבר זינגר עם הוריו בגיל שש, אך בשל מצוקת הרעב עזב בגיל 16 עם אמו לבילגוריי, עיירת הולדתה של האם, בה שימש אבי האם ברבנות. עד גיל 12 לא קרא כלל ספרות חול, אך בשנותיו הראשונות בוורשה גברה ספקנותו הדתית והחלה התעניינותו במדעים, בפילוסופיה ובספרות העולמית.

בגיל 20 שב זינגר לוורשה בהזמנת אחיו, הסופר ישראל יהושע זינגר, שהציע לו לגזוז את פאותיו ולהחליף את הקפוטה בלבוש מודרני. את סיפוריו הראשונים כתב בעברית, אך עד מהרה עבר ליידיש – השפה שרוב העם היהודי במזרח אירופה ובארצות הברית הבין וקרא באותה תקופה. לאחר מכן החל זינגר לעבוד בהגהות בעיתון ספרותי ובתרגום ספרים מגרמנית ליידיש.

בזכות אחיו הסופר, בשנת 1923, נכנס זינגר לסביבת איגוד הסופרים והעיתונאים היהודיים ברחוב טְלוֹמֵצְקְיֶה 13 שכונה בפי חבריו "המלונה" ("די בודע"). על רקע המחסור והרעב שידע בוורשה, מצא באיגוד מעין "בית שני":

"כל היהדות המודרנית של פולין נקבצה אל מועדון הסופרים. פרט לסופרים ועיתונאים הגיעו לכאן צירי 'סיים' ציונים, מנהיגים בונדאים, חברי מפלגות 'פועלי ציון' ימין ושמאל, כתבים קומוניסטים ופונקציונרים למיניהם. דרו כאן יידישיסטים והבראיסטים, רוויזיוניסטים וטריטוריאליסטים. לשחקני התיאטרון היה אמנם איגוד משלהם, אך גם הם נפגשו שם. כך נהגו אמרגנים, במאים ומוציאים לאור, ואפילו קבוצת עיתונאים אורתודוקסים השתייכה למועדון. כאן התאספו ציירים ופסלים יהודים, וכן כמה מורים בגימנסיות שבהן לשון ההוראה הייתה עברית ופולנית.‏[1]

איגוד הסופרים נותר מרכזי כל כך בחיי זינגר, עד ששני רומאנים קרא על שמו, ואת ידידיו הקרובים הכיר ממנו, בהם אהרן צייטלין וי"י טרונק, זינגר חבר לצייטלין בשנת 1932 לעריכת כתב העת היידי "גלובוס", והיה מושפע מהאפיקורסיות של טרונק.

בוורשה היה זינגר מגיה של מוסף ספרותי וכן עסק בתרגום ספרים מגרמנית לשפת היידיש. בשנת 1935 החליט אחיו להגר לאמריקה ויצחק הצטרף אליו, שם עבד עם אחיו בעיתון היידי "פארווערטס".

את השם "בשביס" אימץ לעצמו כדי להנציח את שם אמו בת-שבע שנספתה בשואה. כן השתמש בשמות עט בנוסף לבשביס זינגר – ורשבסקי וד. סגל. ספריו תורגמו לעשרות שפות וכמה מהם הפכו למחזות וסרטים, כמו "העבד", "שונאים סיפור אהבה" ו"ינטל" על פי ספרו "ינטל בחור ישיבה". שנים רבות הוא גר ב’’אפר איסט סייד’’ (הצד המזרחי העליון) – שכונה ברובע מנהטן שבעיר ניו יורק.

נפטר במיאמי שבפלורידה ב-24 ביולי 1991, ונקבר בבית קברות קטן בצפון ניו ג'רזי. במיאמי נקראה שדרה על שמו לאחר מותו. בחודש ינואר 2008, כסלו תשס"ח, לאחר מאבק רב שנים של בנו, ישראל זמיר, נחנך רחוב על שמו בשכונת הגוש הגדול בתל אביב.

ישראל זמיר, בנו של יצחק בשביס זינגר, חי בקיבוץ בית אלפא, והיה עורך המוסף השבועי של העיתון "על המשמר". אֶ‏חיו של בשביס-זינגר היו סופרים יידישאים בזכות עצמם גם כן. אחיו הוא הסופר ישראל יהושע זינגר, שבין ספריו הידועים ניתן למנות את "יושה עגל", "בית קרנובסקי" ו"האחים אשכנזי". אחותו היא הסופרת אסתר קרייטמן.
יצירתו

בכתיבתו באה לידי ביטוי דמותו כאיש מאמין אף על פי שעוד מילדות לא הקפיד לשמור על מצוות התורה. אחד המוטיבים החוזרים הנפוצים בכתביו הוא התהייה של הדמויות על קיום האלוהים וכן שאלות על מהות הבריאה והקיום האנושי, במיוחד על רקע תקופת ההשכלה. לעתים קרובות הגורם לתהיות הוא השטן ממש, שמנסה לפתות בדרכים שונות יהודים שומרי-תורה לחטוא, להאמין כי "אין דין ואין דיין" או להתנצר. התהיות האלה גורמות לדמויות לפתח סטיות ושיגעונות. בשביס זינגר מרבה לתבל את כתיבתו בתערובת של אמונות תפלות יהודיות, כשפים ומושגים מהקבלה, כולל גלגולי נשמות ושמות של מלאכים ושדים כגון קטב מרירי, כל זאת על רקע חיים יהודיים פשוטים. תיאור של קיום מצוות יומיומיות כגון תפילות, תפילין, כשרות ושמירת שבת תופסים לרוב חלק מהעלילה.

השכלתו הרחבה של זינגר שבסיסה ספרות קלאסית שקרא בילדותו "תחת השולחן" יחד עם ספרי פילוסופיה ניכרת בכתיבתו שמצטיינת בעומק מחשבה השזורה בעלילה. הוא הושפע רבות משופנהאואר, ברוך שפינוזה, עמנואל קאנט ומפרידריך ניטשה והדבר ניכר ביצירותיו הספרותיות.

כמו כן, קיים אצלו מוטיב מרכזי של מאבק אידאולוגי בין אמונה ודת לרציונליות, והתייחסותו לדת היהודית היא מזווית של אדם מודרני, אך עם קורטוב של געגוע לחיים יהודיים ישנים על-פי התורה. כך הוא מוצא את עצמו מתריס נגד אלוהים על חוסר הצדק בעולם ועל האכזריות השלטת בו. הוא מגדיר את עצמו כיהודי מרצון ולא מכורח גורל, והתשובה לשאלה "מיהו יהודי?" קשורה למה שכל אינדיבידום חש ולאיזו לאומיות ברצונו להשתייך.

לפעמים בשביס זינגר מסיים את עלילת סיפוריו באבדון, כשלגיבוריו אין מוצא מהגורל שנכפה עליהם ("יום שישי הקצר") או מהחטאים שלהם ומכניעתם ליצר הרע ("זיידלוס האפיפיור"), אך יש גם סיפורים שבסופם הגיבור מוצא מנוחה ונחלה (כגון "הסנדלרים הקטנים").

בשביס זינגר היה צמחוני, והצמחונות ידועה כמוטיב מרכזי ביצירתו. בסיפורו "כותב המכתבים", מספיד גיבור הסיפור, הרמן, את העכברה שחלקה עמו פרק מחייה ומתה בגללו:
Cquote2.svg

מה הם יודעים – כל המלומדים הללו, כל הפילוסופים הללו – על שכמותך? הם שכנעו את עצמם כי האדם, הנפשע שבכל המינים, הוא נזר הבריאה. כל היצורים האחרים נבראו רק כדי לספק לו מזון, עור, ולסבול ייסורים והשמדה. מבחינתם, כל בני האדם נאצים; עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה.
Cquote3.svg
– תרגום: נמרוד הלפרן, מעריב, 12/7/2002‏‏‏[2]

וכן בספרו הידוע "העבד" כותב בשביס:
Cquote2.svg

היהודים נהגו ביצורים כפי שנהגו הגויים עם היהודים. המילים ראש, גרגרת, כבד, כרעיים, קורקבן, עוררו בו חלחלה. כל פעם שנטל בשר לפיו, דומה היה עליו כאילו אוכל מבשר ילדיו… אף קרה שלאחר סעודת-שבת יצא החוצה והקיא הכל…
Cquote3.svg
– "העבד", הוצאת עם עובד, פרק ששי, אות ד'

בשביס זינגר אף תמך בטבעונות ולא רק בצמחונות. בספרו "העבד" מצהיר הגיבור יעקב כי אינו אוכל גם מוצרי חלב וביצים:
Cquote2.svg

האשה… הביאה לו תבשיל חם, אך יעקב הסביר לה שאינו אוכל דגים או בשר ושום מאכל מן החי, אף לא גבינה וביצה.
Cquote3.svg
– "העבד", הוצאת עם עובד, פרק שלושה-עשר, אות ג'
מדבריו בנאום פרס נובל, 1978

בשנת 1978 זכה זינגר בפרס נובל לספרות. הוא התלבט באיזה שפה ינאם בעת קבלת הפרס. תמיד חש כי הוא חב את הצלחתו לשפה האנגלית. ביידיש, אמר, ספר מוכר 2,000 עותקים, במקרה הטוב, ואילו באנגלית הוא רב מכר. עם זאת, דבר לא יכול היה להחליף את חיבתו ליידיש. הוא סבר שעל הספרות להביא שמחה, לברוא עולם אחר לקורא, ויחד עם זאת היא יכולה – ואולי אף חובתה – לתעד ולשמר עולמות שנכחדו. כפשרה, החל את הנאום ביידיש והמשיכו באנגלית. מתוך הנאום:

היידיש היא שפה של גלות, בלי ארץ, בלי גבולות, שאינה נתמכת בידי שום ממשלה. זו שפה שאין בה מילים לכלי נשק ולשיטות מלחמה. זו שפה שבזו לה, הן יהודים שהשתלבו באמנציפציה והן גויים. האמת היא, שאת הדברים להם הטיפו הדתות הגדולות, יישמו דוברי היידיש בגטאות יום יום. הם היו עם הספר במובן האמיתי ביותר של המילה. הם לא ידעו תענוג גדול יותר מאשר לימוד האדם והיחסים האנושיים, אותם כינו "תורה, תלמוד, מוסר, קבלה". הגטו היה לא רק מקום מקלט למיעוט נרדף, אלא גם ניסוי גדול בשלום, משמעת עצמית והומניזם.

בית אבי ברחוב קרוכמלנה בווארשה היה בית לימוד, בית משפט, בית תפילה וסיפור סיפורים, כמו גם מקום לנישואין ולחגיגות חסידיות.

ביידיש אפשר למצוא ביטויים של עונג, תאווה לחיים, געגועים למשיח, סבלנות והערכה עמוקה לאינדיבידואליות האנושית. ביידיש יש הומור והערכה לכל יום בחיים, לכל פרור של הצלחה, לכל מפגש של אהבה… היידיש אינה מקבלת את הניצחון כמובן מאליו. היא מתגנבת, חומקת, מבריחה את עצמה בין כוחות ההרס…

היו שקראו ליידיש שפה מתה, אך כך נקראה גם העברית במשך אלפיים שנה. היא הוחייתה בזמננו באופן ראוי לציון, כמעט פלאי. ארמית הייתה לבטח שפה מתה במשך מאות שנים, אך אז היא הביאה לחיים את ספר הזוהר, יצירה מיסטית בעלת ערך רב. עובדה היא, כי היצירות הקלאסיות של הספרות היידית הינן גם היצירות הקלאסיות של הספרות העברית המודרנית. היידיש עדיין לא אמרה את המילה האחרונה. היא מכילה אוצרות שטרם נגלו לעיני העולם. הייתה זו שפתם של קדושים מעונים וצדיקים, של חולמים ושל אנשי קבלה – עשירה בהומור ובזכרונות, אותם מי ייתן והמין האנושי מעולם לא ישכח. אם לנסות ולהמחיש זאת, יידיש היא השפה החכמה והצנועה של כולנו, צורת הדיבור של אנושות מפוחדת אך מלאת תקווה.‏[3]

איורים בספריו

חלק מספריו של בשביס-זינגר אויירו על ידי אמנים ידועים, ביניהם רפאל סויר, מוריס סנדק, אריק קרל ורות צרפתי.
מספריו שתורגמו לעברית

העבד, סיפורו של תלמיד חכם שנמכר לעבדות לאחר גזרות ת"ח ת"ט ומתאהב באישה גויה, תירגם: חיים פלג, הוצאת עם עובד, תשכ"ו 1966. תירגם שנית אברהם יבין, הוצאת עם עובד, תשס"ב 2002.
האחוזה – רומן מחיי היהודים בפולין בסוף המאה ה-19, תירגמה אביבה גור, הוצאת ספרית פועלים, 1972.
הנחלה – רומן (המשכו של האחוזה), תירגמה אביבה גור, הוצאת ספרית פועלים, 1976.
שושה – סיפור על סופר המתאהב בנערה לא בוגרת, תירגם צבי ארד, הוצאת עם עובד, תשל"ח 1978.
שונאים – סיפור אהבה – רומן על ניצול שואה בארצות הברית שאינו יכול לקחת אחריות על עצמו, תירגם ישראל זמיר, הוצאת ספרית פועלים, 1979.
עושה הנפלאות מלובלין, תירגם ברוך קרוא, הוצאת ספרית פועלים, 1983. תירגמה שנית בלהה רובינשטיין תחת השם הקוסם מלובלין, הוצאת ספרית פועלים, 2008.
תאוות, תירגם צבי ארד, הוצאת זמורה ביתן, תשמ"ג 1983.
מורשה עד ניו-יורק – פרקי אוטוביוגרפיה, תירגם צבי ארד, הוצאת עם עובד, תשמ"ד 1984.
יום של עונג – סיפור ילדותו של הסופר בורשה של תחילת המאה ה-20, תירגם אברהם זינגר, הוצאת אדם, 1985.
הגולם – סיפורו של הגולם מפראג, ספרית פועלים, 1985, מאנגלית: יעקב שביט.
החוזר בתשובה, תירגם ישראל זמיר, הוצאת ספרית הפועלים, תשמ"ו 1986.
מותו של מתושלח, תירגם משה זינגר, הוצאת מעריב, תשמ"ט 1989.
ינטל בחור הישיבה – ספר זה עובד למחזות ולסרט (ינטל), תירגם שלמה צוקר, הוצאת עם עובד, תשנ"א 1990.
חלאה, תירגמה עופרה עופר, הוצאת מעריב, תשנ"א 1991.
משפחת מושקאט: רומאן; תירגם מיידיש: יעקב אליאב (קויפמן), 3 כרכים, תל אביב: עם עובד, תשי"ג.
משפחת מושקאט, תירגם צבי ארד, הוצאת זמורה ביתן, תשנ"א 1991. (תרגום שני)
מלך השדות – הרומן האחרון של זינגר, תירגם משה זינגר, הוצאת זמורה ביתן, תשנ"ב 1992.
הסרטיפיקט, תירגמה עופרה עופר, הוצאת מעריב, תשנ"ג 1993.
משוגע – סופר יהודי אמריקאי המסתבך במערכות יחסים מטורפות עם נשים וגברים יהודים, תירגמה מאירה לבנת, הוצאת מעריב, תשנ"ה 1995.
בית-הדין של אבא
המפתח – סיפורים (בתרגומו של ישראל זמיר, בנו של יצחק בשביס זינגר)
שפינוזה מרחוב השוק – סיפורים, תירגם אורי בלסם, הוצאת הד ארצי, תשנ"ט 1998.
אנשים בדרכי – סיפורים, תירגם אריה אהרוני, הוצאת ספרית פועלים, תש"ס 1999.
צללים על ההדסון – רומאן המתאר את חייהם של פליטים יהודים בניו-יורק בסוף שנות הארבעים, תירגם יובל קשדן, הוצאת הד ארצי, תש"ס 2000.
השטן בגוריי, תירגמה בלהה רובינשטיין, הוצאת כרמל, תשס"א 2000.
חורבן קרשב, תירגמה בלהה רובינשטיין, הוצאת כרמל, תשס"א 2000.
יארמה וקיילה, מיידיש: בלהה רובינשטיין, ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2011.

מחזות לפי יצירותיו שהוצגו בארץ

ינטל, תרגם יעקב שבתאי, במאי חנן שניר, הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת בינואר 1980.
ינטל הפקה חדשה כהצגה מוזיקלית (בכורה 27 באוקטובר 2009), התיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה. תרגם דן אלמגור, במאי משה קפטן, מוזיקה יוסי בן נון.
לכל השדים והרוחות, עיבד וביים מייקל אלפרדס, תרגמה רבקה משולח, הוצג בתיאטרון הקאמרי, בשנת 2001.
העבד, עיבד וביים יבגני אריה, תרגם בן בר-שביט, הוצג בתיאטרון גשר, בשנת 2002.
שושה, עיבדו ילנה לסקין ויבגני אריה, ביים יבגני אריה, תרגם בן בר-שביט, הוצג בתיאטרון גשר, בשנת 2003.
הנאהבים והנעימים, עיבד מוטי לרנר עם בנו של בשביס זינגר, ישראל זמיר, הבמאי חנן שניר, הוצג בתיאטרון הבימה, בשנת 2004.
שונאים, סיפור אהבה, עיבדה וביימה אירינה גורליק, הוצג בתיאטרון מיקרו, בשנת 2004.
שונאים. סיפור אהבה, עיבדו רועי חן ויבגני אריה, ביים יבגני אריה, תרגם רועי חן, מוצג בתיאטרון גשר, בשנת 2009.
שדים – בהשראת "השד מטישווייץ", "הגולם מפראג" ו"טייב'לה והשד שלה", עובד על ידי סטודנטים מסדנת התיאטרון של בית הלל בירושלים, ביים יפים ריננברג, הוצג בבית הלל באוניברסיטה העברית, בשנת 2009.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A1_%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%A8

2003 – נפטר הסופר הישראלי יוסל בירשטיין

יוסל בירשטיין
יוסל בירשטיין, 1996

יוסל בירשטיין (24 בספטמבר 1920 – 28 בדצמבר 2003) היה סופר ומשורר ישראלי יליד פולין, כתב ביידיש ובעברית.
ביוגרפיה

יוסל בירשטיין נולד ב-1920 בעיירה הפולנית ביאלא פודולסק (שאותה הוא מרבה להזכיר בספריו). למד ב"חדר" והיה חניך של "השומר הצעיר". בשנת 1937, כשהיה בגיל 17, היגר לבדו לאוסטרליה. במלחמת העולם השנייה שירת במשך ארבע שנים בצבא האוסטרלי, יחד עם חברו הצייר יוסל ברגנר, שאותו פגש במשרדי ההגירה של "היאס" בוורשה, ואתו עשה את הדרך לאוסטרליה. משפחתו נספתה בשואה.

לאחר המלחמה עסק בעריכת ירחון לנוער יהודי, שהופיע בעברית, אנגלית ויידיש. התחתן בשנת 1941 עם מרגרט וייסברג, שנקראה בישראל בשם מרגנית. לזוג נולדו שתי בנות.

ב-1950 עלו בירשטיין ואשתו לישראל והתיישבו בקיבוץ גבת, שם היה בירשטיין רועה צאן במשך 11 שנה. בראיון לציפי גון-גרוס סיפר כיצד התגלגל לעיסוק זה:
Cquote2.svg

באתי לגבת, ובגבת חי אז איש בשם חיים גבתי, לימים שר החקלאות. כבר אז, כרכז המשק, היה לו מבט אגריקולטורי מאוד. אמר לי, 'יוסל, באת מאוסטרליה, ארץ הכבשים? הנה עדר, וכאן אתה תהיה רועה צאן'. האמת, 14 שנה במלבורן ולא ראיתי אפילו זנב של כבשה, וכך הייתי לרועה צאן.
Cquote3.svg

לאחר מכן עבר להתגורר בטבעון ואחר כך בנצרת עילית. עבד כפקיד בבנק הפועלים, והגיע לתפקיד של מנהל מחלקת השקעות (על רקע עבודתו זו נולד ספרו "המוטבים"). ב-1982 עבר להתגורר בירושלים.

ב-1949 פרסם קובץ שירה ראשון ביידיש, "אונטער פֿרעמדע הימלען", שיצא לאור במלבורן, ולווה ברישומים של יוסל ברגנר. לאחר שפרסם עוד כמה קובצי שירה, התמקד בירשטיין בפרוזה. סיפוריו מתאפיינים בהסתכלות אירונית על מצבו של האדם.

ספרו הראשון, "במדרכות צרות", פורסם ביידיש ב-1958, ובעברית ב-1959. היה זה הספר הראשון שיצא ביידיש על חיי הקיבוץ. בירשטיין כתב את רוב ספריו ביידיש, ובתרגומם לעברית הסתייע בנסים אלוני ובמנחם פרי. בנוסף עסק בתרגום מיידיש לעברית ומעברית ליידיש, וכן עבד בספרייה הלאומית באוניברסיטה העברית בירושלים, שם ניהל, בין השאר, את עזבונו של משורר היידיש מלך ראוויטש. בירשטיין עשה שימוש בכתביו של ראוויטש בספר "פנים בענן". מרבית ספריו יצאו לאור במסגרת "הספריה החדשה".

הרומן האחרון שלו, "אל תקרא לי איוב", יצא בשנת 1995. הספר מגולל את סיפוריהם של אנשים הנודדים בין פולין, אוסטרליה וישראל – התחנות בחייו של בירשטיין.

יוסל בירשטיין נפטר בירושלים ב-28 בדצמבר 2003, בגיל 83, ונטמן בבית הקברות נס הרים שבהרי ירושלים.

לאחר מותו יצא לאור ספרו "סיפורים מאזור השלווה", על-פי כתב יד שנמצא בעזבונו. בחלק מהסיפורים בקובץ זה ניכרת התמודדות עם המוות הקרב.

פרופ' מנחם פרי, המו"ל והעורך של ספריו, אמר על יוסל בירשטיין:
Cquote2.svg

הוא בעיני אחד משלושת-ארבעת-חמשת הסופרים היהודים הגדולים במאה העשרים, ואני מדבר על סדר גודל של קפקא ועגנון. יש לו יתרונות עליהם כמו שלהם יש יתרונות עליו.
Cquote3.svg
– ידיעות אחרונות, 13.2.04

יוסל בירשטיין זכה להערכה בישראל ובארצות אחרות, במיוחד בסין. ספריו זכו בפרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש, ובפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
ספריו

במדרכות צרות, רומן מחיי הקיבוץ, עברית – מ’ רביד, תל אביב, התשי"ט 1959.
המוטבים, רומאן, תרגום חדש מיידיש – מנחם פרי, הספריה החדשה, 2001
ציפייה ועוד סיפורים , משרד הביטחון, תשכ"ו (1966).
נסיעתו הראשונה של רולידר , ועוד שני סיפורים, מיידיש – נסים אלוני וי’ בירשטין ; עם שמונה רישומים מאת יוסל ברגנר, ספרית פועלים, תל אביב, תש"ל 1970.
סיפורים קטנים , ליקט אלכס זהבי, עיבד משה מנור, ירושלים, תשמ"ה 1985.
כתם של שקט , קצרצרים, איורים – נורית ענבר-שני, הספריה החדשה, 1986 הספר הראשון שכתב בירשטיין בעברית, על-פי סיפורים שכתב לתוכנית "שעתיים משתיים" בגלי צה"ל.
ציפור כהה בדרך, הספריה החדשה, 1989
פנים בענן, רומאן, הספריה החדשה, 1991
אל תקרא לי איוב, הספריה החדשה, 1996
הבורסה, רומאן, מיידיש – מנחם פרי, הספריה החדשה, (1984
סיפורים רוקדים ברחובות ירושלים, איורים – נורית שני, הספריה החדשה, 2000
סיפורים מאזור השלווה , עורך – מנחם פרי, הספריה החדשה, 2004

ספריו ביידיש:
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

אונטער פֿרעמדע הימלען (1949)
אויף שמאָלע טראָטואַרן (1958)‏[1]
אַ מאַנטל פֿון אַ פּרינץ (1969)
דער זאַמלער (1985)
דײַנע געסלעך – ירושלים: קלײנע מעשׂיות (1989)
אַ פּנים אין די וואָלקנס (2000)
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%9C_%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9F