תיאטרון יידיש

התיאטרון בשפת היידיש התפתח והגיע לשיאו בתקופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ונמשך עד לזמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה. מרכזו היה באזורים היהודים התוססים במזרח אירופה ובמרכזה, אך ניתן היה למוצאו גם בפריז, בלונדון, בברלין ואולי יותר מכל בניו יורק. התיאטרון הציג רפרטואר רחב של סגנונות: אופרטה, קומדיה מוזיקלית, מופעי רֶוְויוּ נוסטלגיים וסאטיריים, מחזות דרמה נטורליסטית, אקספרסיוניסטית, מודרניסטית, ומלודרמה.

תיאטרון זה הפך בעשורים של קיומו לתרבות תיאטרון שלמה ועשירה, ולה כותבים קאנוניים כאברהם גולדפדן, ש. אנ-סקי ואיציק מאנגר, וכוכבי במה כדז'יגאן ושומאכר. גם לאחר ההרס והחורבן של מלחמת העולם השנייה והשואה והסלידה הממסדית מתרבות היידיש שבמדינת ישראל הצעירה, המשיכה היצירה בתיאטרון היידיש, ובישראל קם תיאטרון יידישפיל הזוכה לקהל צופים נאמן, ובו שחקנים כשמואל עצמון, יענקל'ה בודו ויעקב אלפרין.
ניצנים ראשונים

תיאטרון היידיש החל את דרכו בימי הביניים במופעי "פורים שְפִּיל", שהיו דומים למחזות מקראיים מהסביבה הנוצרית, אך בניגוד אליהם שמרו על נאמנות למקור.‏[9] מופעים אלו התאפיינו לעתים קרובות במשחק מוגזם (overacting), וקושטו באתנחתאות של ריקודים, שירים ומוזיקה. עם הזמן התרחב הרפרטואר של הפורים-שְפִּילן, והחל לכלול פרקי מקרא אחרים כגון מכירת יוסף, דוד וגולית, עקידת יצחק, "משה רבינו בעשרייבונג" חנה ופנינה וחכמת שלמה.‏[10] עם זאת, גם אלו לא יכולים היו,

כשלעצמם, להביא לצמיחתו של תיאטרון יידיש ללא הרפורמות של משה מנדלסון במאה ה-18, שהביאו עמן אוריינטציה אינטלקטואלית וחינוכית חדשה ("ההשכלה"). מגבלות כגון איסורים שונים על התחפשות (למעט בפורים) ומתן הופעות, כמו גם איסור עשיית פסל ותמונה, איבדו מחומרתם או נעלמו לחלוטין ביהדות המודרנית.‏[11] בנוסף, תיאטרון היידיש לא צמח בד בבד עם שאר התיאטרונים האירופיים, ככל הנראה גם בשל העובדה שהשפה ה"לאומית" המועדפת על היהודים הייתה עברית ולא יידיש, אולם למעשה רק קומץ יהודים שלטו באותה תקופה בשפה העברית מחוץ לתחומי הדת והתפילה.‏[12]

גם לפני ההופעה הראשונה בתיאטרון יידיש בתום המאה ה-19, היו בדרנים שהופיעו ביידיש בפני קבוצות. המסורת הקומית מהפורים שפיל נמשכה באמצעות בדחנים, ובנוסף מילאו תפקיד חשוב זמרים עממיים, שה"בראָדער זינגער" ("בּרודֶר זִינגֶר" – 'זמרי ברודי', 1850) ווֶולוֶולֶה זברז׳ר (בנימין וולף אהרנקרנץ) היו מהמפורסמים שבהם. הזמרים הללו היו טרובדורים שהופיעו במרתפי יין בפני קהל עממי וביצעו שירים ומונולוגים, לעתים קרובות בעלי משמעות סאטירית שכוּונה לעבר יהודים אמידים או רבנים ואדמו"רים חסידים.‏[13]

בוורשה וסביבותיה הופיעו אמנם ב-1830 אפיזודות קצרות של תיאטרון יידיש, אך הן לא הותירו חותם לטווח הארוך. לפי דיווח מתקופה זו, בוורשה פעלו לא פחות מ-19 להקות חובבניות של תיאטרון יידיש, וכן להקה מקצועית אחת, שהציגה בפני קהל גדול ומעורב של יהודים ולא-יהודים דרמה בת חמש מערכות על משה רבנו שנכתבה על ידי א. שרטספיערער (Schertspierer; שֶרְטְסְפִּירֶר) מווינה, עם "דמויות מאופיינות היטב, מצבים דרמטיים טובים ושפה טובה". הדיווח מציין כי רעיון להעלאת מחזה על אסתר המלכה בעברית, נדחה על ידי אותה להקה בנימוק שהשפה העברית אינה מובנת כל צורכה בקרב הקהל שלה. על פי אותו מקור, התיאטרון היה "מוגן" בידי גנרל צבאי, מה שיכול לרמז על הסיבה שבעטיה התיאטרון לא המשיך לשגשג.‏[14]
תיאטרון יידיש מודרני
העתק של האופרטה "פאנאטיק" של אברהם גולדפדן, עם חותמת הצנזורה הרוסית מ-8 אפריל 1882: "הותר להצגה. סנט פטרסבורג, 15 אפריל 1882. תקין." המחזה הינו גרסה מוקדמת של "דער פאנאטיקער, אדער צוויי קוני לעמעל", שתורגם לעברית בשם "הקנאי או שני יקטן יקטן"

הביצוע המתועד הראשון של מחזה תיאטרלי ביידיש הוא הקומדיה "סֶרְקֶלֶה" ("סערקעלע") משנת 1862, בבימויה של רעיית מנהל בית המדרש לרבנים, מאת הרופא והסופר העממי שלמה אֶטִינְגֶר (עטטינגער, 1801–1856)‏[15] ההצגה, שהתקיימה בבית המדרש לרבנים בז'יטומיר (אוקראינה), מתארת לראשונה את הסביבה היהודית שטרם ההשכלה, ומופיע בה סטודנט משכיל, המנסה להשלים בין ישן וחדש.‏[16] את התפקיד הנשי המרכזי גילם אברהם גולדפאדן. גולדפאדן, שהיה בעצמו תלמיד בז'יטומיר, נחשב על ידי רבים לאבי תיאטרון היידיש המודרני. הוא נדד על פני ערי רוסיה עם להקת זמרים ובדחנים עממיים שנחלה הצלחה בכל מקום שאליו הגיעו, וב-1876 ייסד יחד עם ישראל גרודנר מה"בראדער זינגר" את התיאטרון המקצועי הראשון ביידיש בעיר יאשי שברומניה. במשך השנים חיבר גולדפאדן למעלה משישים יצירות: פארסות, קומדיות, סאטירות חברתיות, מלודרמות ואופרטות בנושאים תנ"כיים ועכשוויים, שיצרו מסורת תיאטרלית עשירה ובוימו בגרסאותיהם המקוריות גם 50 שנה לאחר הופעת הבכורה שלהם. עם הצגותיו המוכרות נמנים "די באבע מיט דעם אייניקל", "שמֶנדרִיק", "כישוף מאכערין", "שני קוני למל", "שולמית" ו"בר כוכבא".

בין יתר האישים הנחשבים למחזאים יידיים מוקדמים ניתן למנות את אברהם בר גוטלובר (כתב את הקומדיה "דער דעקטוך, אדער, צוויי חופות אין איין נאכט" בין 1830 ל-1840), ישראל אקסנפלד (נפטר ב-1868), יואל בר פלקוביץ ("רבי חיימלה דער קאזין", אודסה, 1866; "רחל די זינגערין", ז'יטומיר, 1868), שלום יעקב אברמוביץ' ("די טאקסה", 1869), והירש לייב זינגר (1844–1931). יצירותיו של שלום עליכם נחשבות אף הן לבעלות חשיבות רבה עבור תיאטרון היידיש המודרני.

התיאבון של הקהל לתיאטרון יידיש הוליד במהירות להקות מתחרות רבות. בין הפופולריות ביותר היו אלה של "פרופסור" משה הורביץ (1844–1910), של יוסף לטיינר (1853–1935), שכתב כשמונים יצירות תיאטרון, ושל שמ"ר (נחום מאיר שייקביץ'), אחד הסופרים הפופולריים ביותר מרוסיה, שהרכיב ​​יחד עלילות ומלודיות ביעילות רבה הרבה יותר מזו של גולדפאדן "האב".

על אף שלידתו של תיאטרון היידיש הייתה ביאשי שברומניה, עיקר התפתחותו התחוללה באימפריה הרוסית, שבאותה תקופה חיו בה כ-5 מיליון דוברי יידיש כשפת אם. להקת התיאטרון של ישראל רוזנברג הייתה זו שסיפקה לראשונה ברוסיה ביצועים מקצועיים של תיאטרון יידיש, עת הופיעה באודסה בשנת 1878. העיר הבינלאומית אודסה הפכה למשך מספר שנים לבירת התיאטרון היידי, עם הגעתו של גולדפאדן עצמו לאודסה, ועם הקמת התיאטרון היידי באודסה על ידי האינטלקטואל אוסיפ מיכאילוביץ לרנר והסופר נחום מאיר שייקביץ'.

יהודי רוסיה היו קהל מתוחכם, ורבים מהם השתתפו בקביעות בהצגות תיאטרון בשפה הרוסית, ובייחוד באודסה, שם התקיימה פעילות תיאטרון ממדרגה ראשונה. כל שלוש הלהקות הגדולות ביצעו הפקות משלהן למחזה "אוריאל אקוסטה" מאת קארל גוצקוב. אולם מה שנראה היה לרגע כטומן בחובו עתיד מזהיר, נקטע באִבּו בעקבות צו ממשלתי מ-14 בספטמבר 1883 אשר אסר על הצגות תיאטרון ביידיש ברחבי האימפריה הרוסית.
[עריכה] התפתחות תיאטרון היידיש במזרח אירופה
(משמאל לימין) נח נחבוש, מרים אורלסקה, ואלכסנדר שטיין מציגים את הדיבוק בהפקת הלהקה הוילנאית. פולין, 1920.
מצבת זיכרון לאברהם גולדפאדן המוצבת ברחבת התיאטרון הלאומי ביאשי

עם זאת, תיאטרון היידיש הוסיף לשרוד במזרח אירופה. להקות נודדות המשיכו לבצע את הרפרטואר של גולדפאדן ברומניה, בקרקוב (1887) ובגליציה, שבהן חלו הגבלות פחות חמורות מאשר באימפריה הרוסית. בשנת 1889 אף ייסד יענקב בער גימפל (1840–1906), זמר מקהלה ותיק בתיאטרון העירוני הפולני, מוסד ייחודי במזרח אירופה: תיאטרון קבוע בלבוב, שהצליח להעלות רפרטואר ביידיש ברציפות עד מלחמת העולם השנייה.

בתוך המהפכה הרוסית של 1905–1906 הפציע עידן חדש על תיאטרון היידיש והתרבות היהודית בכללה. המגבלות הרוסיות על הצגות ביידיש שככו בהדרגה, והעיתונות היומית ביידיש קיבלה מעמד חוקי והחלה לפרוח – עם תפוצה של מאה אלף עותקים בשנת 1906, ותפוצה כפולה מזו בסוף העשור. תרבות ההמונים היהודית המודרנית שמוקדהּ היה בוורשה התהוותה כמעט בן לילה. בבת אחת אפשר היה למצוא לא רק חדשות מהעולם ביידיש, אלא יצירות בהמשכים של סופרים אהובים, כמו גם לוחות זמנים של תיאטרון היידיש וביקורות. להקות יידישאיות נהרו אל ורשה והחלו לבצע בחמישה מקומות שונים, כולל בתיאטרון אחד שנבנה במיוחד למטרה זו – תיאטרון "אֶרְמִיטָז'" (ערמיטאַזש) שבכיכר מוּרָאנוֹב.‏[17] בשנת 1905 הקים יצחק זנדברג (1871–1915) תיאטרון בלודז' שבו הופיעו להקות תיאטרון ביידיש ברציפות עד 1914. ערים כווילנה, ביאליסטוק ולובלין החלו ליהנות מהתיאטרון באופן סדיר ועיירות קטנות יותר זכו לביקורי הלהקות.

קוראי העיתונים וצופי התיאטרון – מסורתיים וחילונים, עשירים ועניים – החלו להוות סוג חדש של קהילה. התחושה, פרי השיח הלאומי המודרני כי הם מהווים את "דאָס יידישע פֿאָלק" ("העם היהודי" או "האומה היהודית") רווחה בקרבם באופן טבעי יותר. האליטה האינטלקטואלית היהודית, שרבים מקרבה ביקשו עד כה להטמיע את היהודים בתרבות הפולנית או הרוסית, החלו יותר ויותר "לחזור אל העם". שוחר תנועה זו היה הפעיל, הסופר וגיבור התרבות י"ל פרץ. התרבות היהודית החדשה, הכריז פרץ, חייבת לייצג את השאיפות האסתטיות והמוסריות הגבוהות ביותר של העם היהודי. ואולם, כאשר פרץ ותלמידיו ביקרו בתיאטרון היידיש, הם היו מזועזעים: מה שנגלה לעיניהם לא דמה לאמנות התיאטרון האירופי שהכירו, ובנוסף לכך, נראה היה שתיאטראות רבים קיימו קשרים עם העולם התחתון היהודי; לא היה זה מחזה נדיר לראות סרסורים ונשותיהם בשורות הראשונות באולם.‏[18]

פרץ הכריז מלחמה על תיאטרון זה, וקרא "איינגעזונקען זאָל עס ווערן!" ("שישקע לאנחות!"). הוא ואנשיו החילו על תיאטרון זה את המונח "שוּנְד" (זבל, תיאטרון זול), שעד כה נעשה בו שימוש בתחום ספרות היידיש, והטיפו ליצירה תיאטרלית חדשה, "ספרותית, אמנותית ומעודנת". תיאטרון יידיש פופולרי זה, שעד ימינו ידוע לנו עליו רק מעט, משך קהל יהודי רועש והפגנתי בהמוניו. ההופעות הכילו תערובות של קומדיה, פארסה ומלודרמה, וכללו כמעט תמיד שירה וריקודים. מנהלי הבמה של ההצגות המקצועיות-למחצה הללו היו אנונימיים, וכמעט לא נעשה שימוש בתסריטים. ההתרחשות על הבמות הפרימיטיביות, שאובזרו בתפאורות פשוטות, סבבה בעיקר סביב השחקן או השחקנית הראשיים. ובכל זאת, המשורר איציק מאנגר תיאר את התיאטרון הזה כדלקמן: "בלי לימודי תיאטרון, מבלי אולפני משחק, הם שיחקו… הם שיחקו 'עם הלב', וזה היה טוב, יותר מאשר טוב. זה היה משחק לשם משחק, תיאטרון לשם תיאטרון. הם התעלמו מה'טקסטים' לעגו ל'מחברים'… הם אילתרו בחופשיות על הבמה והאלתורים היו מלאים בחן".‏[19]‬ ‬

באותו זמן (1905) הגיח בוורשה כישרון ענק לשורות תיאטרון היידיש הישן, שנדמה היה שבכוחו ליצור סוג תיאטרון שעליו חלם פרץ: אסתר רחל קמינסקה, תופרת ענייה מהעיירה, ארגנה יחד עם בעלה אברום יצחק קמינסקי הרכב ביידיש שערך סיורי הופעות באימפריה הרוסית בשנות ה-90 של המאה ה-19, וכעת שב לוורשה כדי לגלות חופש חדש וסוג חדש של רפרטואר.
בין מלחמות העולם

בעיצמה של מלחמת העולם הראשונה, וגם לאחריה, פעלו מספר להקות של תיאטרון יידיש מקצועי במרכזים היהודיים בליטא ובפולין. בוילנה שבליטא פעלו בעיקר הבימה, וכן הלהקה הווילנאית, שהמופע "הדיבוק" שהעלו הוכיח כי תיאטרון היידיש מסוגל לייצר אמנות ברמה עולמית. הלהקות ערכו סיורי הופעות רבים ברחבי אירופה וארצות הברית, בהם הציגו דרמות ברמה גבוהה למדי שנגזרו בדרך כלל מהספרות האירופית הקלאסית באותה תקופה, אך בנוסף פיתחו אסתטיקה משלהן. בפולין פעלו הלהקות "וואַרשעווער יידישער קונסט-טעאַטער" (בראשי תיבות: "וִויקְט" – 'התיאטרון האמנותי היהודי של וורשה'), שייסדו בשנת 1924 זיגמונט טורקוב ואידה קמינסקה, בתה של אסתר-רחל קמינסקה; ה"וואַרשעווער ניַיער יידישער טעאַטער" ("וְונִיט" – 'התיאטרון היהודי החדש של וורשה), שנוסד על ידי יונס טורקוב בשנת 1929; וה"יונג-טעאטער" (התיאטרון הצעיר), שייסד ד"ר מיכאל וייכרט בשנת 1932.

במקביל, משך תיאטרון קברט מתוחכם ביידיש (תיאטרון קְלֶיְין קוּנְסְט – אמנות זעירה) קהל רב. ינקב שטרנברג ביים רֶוְויוּ מוזיקלי סאטירי בבוקרשט בשנים 1917–1918. בוורשה נוסד בשנת 1926 תיאטרון זעיר בשם "עזאזל", ואחריו "אררט",‏[20] שהוקם על ידי משה ברודרזון בלודז' בשנת 1927. היה זה ברודרזון שגילה את שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר, שהפכו לצמד הקומיקאים המפורסם ביותר בפולין.

ההיסטוריה של התיאטרון היידי בברית המועצות קשורה בשמו של אלכס גרנובסקי (1890–1937). בשנת 1919 ייסד גרנובסקי בסנקט פטרסבורג אולפן, שעבר שנתיים לאחר מכן למוסקבה ונקרא "התיאטרון היהודי הלאומי" (ברוסית: Государственный Еврейский Театр, ובקיצור: ГОСЕТ). לאחר שגרנובסקי והתיאטרון שלו הואשמו בחַרקוֹב בשנת 1928 ב"התנגדות ימנית", יצא גרנובסקי באותה שנה לסיור הופעות מוצלח בגרמניה, אוסטריה וצרפת, ולא שב יותר לרוסיה. שלמה מיכאלס היווה דמות חשובה נוספת בתיאטרון היידי בברית המועצות; בשנת 1948 הוא נרצח על ידי המשטר הסטאליניסטי, ב"טיהור" אשר כוּון כלפי פעילים תרבותיים יהודים, ובמיוחד כלפי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי.
תיאטרון יידיש בארצות הברית
כרזת ההצגה "המלך ליר היהודי" ("דער יידישער קעניג ליר") משנת 1898 בכיכובו של יעקב אדלר. המחזה נכתב על ידי המחזאי יעקב גורדין ומבוסס על סיפור הטרגדיה של המלך ליר מאת ויליאם שייקספיר

לאחר שממשלת הצאר אסרה על הצגות תיאטרון ביידיש בשנת 1883,‏[21] היגרו עשרות שחקנים יהודים למערב וייסדו תיאטרונים ביידיש בערים רבות: בפריז, שם הקים גולדפאדן את בית הספר למשחק שהיה פעיל למשך זמן קצר; בווייטצ'אפל שבלונדון; בבואנוס איירס, שם נוסד התיאטרון היידי הראשון בשנת 1901; אך מעל לכל בארצות הברית, שם חווה התיאטרון היידיש בלואר איסט סייד שבניו יורק את "תור הזהב" שלו בעשורים הראשונים של המאה ה-20, עם מחזותיו המלודרמטיים של יעקב גורדין.

מחזותיו של גורדין עסקו בעיקר במאבק המשפחה היהודית עם סכנות העולם החדש, ועם מחזותיו הידועים נמנים "המלך ליר היהודי" ("דער יידישער קעניג ליר") והתרגומים והעיבודים שלו לטולסטוי. בנוסף לגורדין פעלו אז בעיקר שלמה ליבין (1872–1955), דוד פינסקי (1872–1959) וליאון קוברין (1872–1946). החל משנת 1882 ובמהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19 הציגו להקות תיאטרון חובבניות הפקות ביידיש בניו יורק, שהובילו בהמשך למופעי סופשבוע קבועים ב"גן באורי", "התיאטרון הלאומי" ותיאטרון "תאליה" (Thalia). בהצגת השתתפו לרוב שחקנים אלמונים כמו בוריס טומשבסקי, שהיו מאוחר יותר לכוכבים.

תור הזהב הראשון של תיאטרון הדרמה ביידיש באמריקה הסתיים עם הגעתם של כחצי מיליון מהגרים יהודים חדשים לניו יורק בשנים 1905–1908, שכמו המהגרים מ-1880, התעניינו ברובם בתיאטרון קליל. יעקב אדלר וקֶנִי לִיפְּצִין המשיכו להציג תיאטרון קלאסי, אבל בוריס ובסי טומשבסקי שבו לסגנונם הקודם, ועשו הון על מה שבני הזוג אדלר הגדירו בבוז תיאטרון "שוּנְד". המחזות "הלב היהודי" של ג'וזף לטיינר זכו אז להצלחה, בעוד שמחזותיו המאוחרים של גורדין כמו "אמריקנה דמנטיה" (1909) נחלו בתחילה כישלון מסחרי. לקראת שנת 1911 התהפכה המגמה, עם ההצלחה המסחרית של אדלר בהצגה של טולסטוי "הפגר החי" (הידוע גם בשם "הגאולה"), שתורגמה ליידיש על ידי קוברין. הן התיאטרון הרציני והן הפחות רציני המשיכו לפעול, כפי שכותב גורדין בזיכרונותיו: "אמנות ושונד כאחד מצאו את הקהל שלהם".‏[22]
התיאטרון בארצות הברית הוסיף לחוות עליות ומורדות לאורך השנים; בשנת 1918 כתב יצחק גולדברג כי "התיאטרון ביידיש, חרף העובדה שרק אתמול יצאו ממנו מחזאים דגולים, ניצב כיום על סף הכחדה". שנה לאחר מכן זכה התיאטרון לתחייה מחודשת עם העלאת ההצגות "הדיבוק" (1919) מאת ש. אנ-סקי, שנחשב למחזה מהפכני בתיאטרון היידיש ובתיאטרון המיינסטרים גם יחד; המחזה "הגולם" מאת ה. לייוויק; וכן מחזותיו של שלום עליכם. בשנת 1925 התפרסם ב"ניו יורק טיימס" מאמר שבו נטען כי "התיאטרון היידי עבר אמריקניזציה יסודית… זהו כיום מוסד אמריקני יציב ובלתי תלוי עוד בהגירה ממזרח אירופה".

אחדים מהמורים למשחק המשפיעים ביותר בארצות הברית במאה ה-20, כמו סטלה אדלר (בתם של יעקב ושרה אדלר ואחותו של השחקן לותר אדלר) ולי שטרסברג, טעמו את טעם התיאטרון הראשון שלהם ב"יידישער ברודוויי" – תיאטרוני היידיש שמילאו את ההשדרה השנייה והלואר איסט סייד בניו יורק. למרות שכמה משיטות המשחק שפותחו על ידם היו תגובה מרוסנת לסגנון המלודרמטי וה"גדול מהחיים" שאיפיין את התיאטרון ביידיש, סגנון זה הותיר עליהם בכל זאת את חותמו. לתיאטרון היידיש הייתה גם השפעה רבה על ההומור היהודי, במיוחד בארצות הברית.
בתקופת השואה ולאחריה
הצגת תיאטרון בגטו לודז'
בניין התיאטרון היהודי באראשאום בבוקרשט. תיאטרון זה המשיך לפעול במשך כל שנות מלחמת העולם השנייה וקלט את השחקנים היהודים, שסולקו מהתיאטראות הרומניים

מלחמת העולם השנייה והשואה ששמו קץ לציוויליזציה היהודית בת מאות השנים במזרח אירופה, על כל גווניה, גזרו גם כליה על תיאטרון היידיש; הרוב המכריע של יוצריו וקהל היעד שלו נרצחו על ידי הנאצים. אולם למרבה הפלא תיאטרון היידיש הוסיף לפעול לסירוגין גם בתוך החורבן, ואף הצליח לקיים סוג של חיים לאחר המוות במזרח אירופה שלאחר המלחמה.

זמן קצר לאחר הפלישה הגרמנית לוורשה החלו להעלות בעיר הצגות לא רשמיות, קונצרטים והקראות שנערכו בחצרות הבתים ושתואמו באמצעות רשת של ועדי הבתים. במקביל צצו מספר גדול של בתי קפה ומועדוני לילה אשר שירתו קהל צופים מגוון של מתעשרים חדשים מהברחות, מלשינים, ואנשי המשטרה היהודית. זמן קצר לאחר הקמת גטו וורשה בנובמבר 1940 התירו הנאצים לפתוח חמישה תיאטראות יהודיים, ככל הנראה כחלק מתוכניותיהם "למסד" אותם ולנצל זאת כלכלית. התיאטראות, שפעלו עד סוף שנת 1941, זכו לפופולריות בקרב האוכלוסייה הכמהה למעט הסחת דעת משגרת האימה היומיומית, אולם התנאים בבתי התיאטרון היו קשים: ניתן היה להשיג שישה כרטיסים במחיר כיכר לחם בלבד, ובתוך התיאטרון רעדו השחקניות מרוב קור.‏[23]

בגטו לודז', שהיה תחת שלטונו הדיקטטורי של מרדכי חיים רומקובסקי, ניתנה הרשאה לפתוח תיאטרון יידיש אחד, שמשך קהל של כ-70,000 איש בחודשים מרץ-דצמבר 1941 בלבד.‏[24] בשנים 1941–1944 יצרה קבוצת אמנים יהודים שגורשו לגטו טרזין ממערב ומרכז אירופה, רפרטואר יוצא דופן של תוכניות תיאטרון ומוזיקה בשפה הגרמנית. לא בכל הגטאות התירו הנאצים לקיים תיאטרון, אולם קונצרטים ומופעים לילדים אורגנו בין היתר בערים צ'נסטוחובה, פיוטרקוב, קרקוב, ראדום, וקובנה. להקת תיאטרון יידיש חובבנית העלתה הצגות בחדר הניקוי של בית הקברות היהודי בוולוצלאווק שבפולין. ברומניה, שבה הממשלה הפשיסטית של הגנרל יון אנטונסקו התנגדה לשלטון נאצי ישיר, הורשו יהודים להציג בתיאטרון היהודי באראשאום רק ברומנית עבור יהודים אחרים. יוצאי דופן היו ההופעות ביידיש שאורגנו בבתי הכנסת במסווה של תפילה.‏[18] לאחר המלחמה שבו היהודים להציג בתיאטרון זה ביידיש.

למופע התיאטרון הראשון שהועלה בגטו וילנה בינואר 1942, קדם פולמוס מר שהגיע לשיאו עם הופעת עלונים שעליהם התנוססה הסִסמה "אויף א בית עולם שפילט מען נישט קיין טעאטער" ("אין מציגים תיאטרון בבית עלמין"). במהלך ששת החודשים שקדמו לו, נרצחו עשרות אלפי יהודי וילנה ביער פּוֹנָאר הסמוך. אף על פי כן זכה התיאטרון, בפיקוחו של מנהיג הגטו יעקב גנס, לפופולריות רבה.‏[25] פעילות תרבותית זו בגטו וילנה תועדה במחזה גטו. גם ילדי בית ספר השתתפו בתיאטרון זה, לעתים קרובות בבימויה של מירה ברנשטיין (1908–1943), שמעשיה הונצחו בשירו המפורסם של המשורר אברהם סוצקבר, "די לערערין מירע" ("המורה מירה").‏[26]

עם תום המלחמה החלו הניצולים היהודים לחזור לפולין, בעיקר מברית המועצות. "כמו היונה של נוח ששבה עם בשורה", כפי שתיאר זאת המבקר שלמה בֵּלִיס-לֵגִיס,‏[27] ביימו יונס טורקוב ודיאנה בלומנפלד קונצרט שירים ביידיש בלובלין המשוחררת, עוד בטרם סיים הצבא האדום להילחם בצבא הגרמני ברחבי פולין. בימים שלאחר שחרור מחנה ברגן בלזן הוקמה במחנה להקת תיאטרון יידיש שסיירה גם במחנות עקורים ובבתי חולים.

בפולין הועלו בשנת 1946 מופעי תיאטרון יידיש בוורוצלב ובלודז' – פעילות שקיבלה תמריץ עם חזרתם של אידה קמינסקה ויעקב רוטבאום לפולין. הלהקה שהקימו השנים ערכה סיורי הופעות נרחבים, וקמינסקה הפכה לדמות נערצת בקרב קהילות יהודיות בפולין ברחבי העולם. גם לאחר הגירתה של קמינסקה ורבים אחרים מפולין על רקע מסע אנטישמי שהונע על ידי ממשלת פולין בשנת 1968, המשיך להתקיים בה תיאטרון יידיש. בשנת 1948 הוקם תיאטרון יידיש גם בבוקרשט. שני התיאטרונים הללו ביטאו לאורך עשרות שנים את ההישגים של "מיעוט לאומי" יהודי תחת הקומוניזם, ושרדו את נפילת הקומוניזם. הם מעלים עד היום רפרטואר של קלאסיקות ביידיש ויצירות מופת של התיאטרון העולמי. ההופעות מושכות קהל מקומי ובינלאומי, שרובם נעזרים בתרגום סימולטני באמצעות אוזניות לשפות נגישות יותר.

בשנת 2001 הוקם בקלן שבגרמניה לראשונה לאחר המלחמה "תיאטרון מיכואלס". הועלו בו הצגות כגון "די יידן" (היהודים) ו"מיט א ביסל מזל" (עם קצת מזל), כשהמוטו של התיאטרון הוא "לאכן ביז דער רעבע קומט" (לצחוק עד שהרבי יגיע).‏[28]
תיאטרון יידיש בארץ ישראל

הניסיון הראשון להצגת תיאטרון יידיש בארץ ישראל נעשה בשנת 1894, אז הציגה להקת חובבנים בירושלים את האופרטה "שולמית" של גולדפאדן. כאשר היא הוצגה שוב בשנת 1914, כבר הטילו גדוד מגיני השפה העברית פצצות סירחון לאולם.‏[29] ניסיונות נוספים שנעשו במהלך השנים להציג תיאטרון יידיש נתקלו במחאות דומות, כולל זריקת אבנים על אולמי ההופעה. יעקב זרובבל תיאר את מלחמת השפות בשנות השלושים כך: "גרוע מהרדיפות הוא הפוגרום השיטתי, הפסיכולוגי והאידאולוגי, הנהוג על ידי החברה הרשמית כנגד הזכות לשימוש בלשון יידיש".

דחיקת היידיש קיבלה צביון רשמי עם הקמת המדינה. ב-10 באוגוסט 1949 הטילה "הועדה לביקורת סרטים ומחזות" איסור רשמי על עריכת מופעים ביידיש; האפשרות להופיע ביידיש הותרה רק ללהקות זרות שביקרו בישראל ולתקופה שלא תעלה על 6 שבועות. מי שניצלו היטב היתר זה היו הצמד "דז'יגאן ושומאכר", השחקן יוסף בולוף, ושחקנים נוספים שזכו להצלחה רבה, וקהל צופיהם הגיע בתחילת שנות השישים לכחצי מיליון איש. למרות האיסור, הוקם בפברואר 1951 תיאטרון היידיש "תיאטרון גולדפאדן" בתל אביב. נגד התיאטרון, שנסגר כעבור מספר חדשים בעיקר מסיבות כלכליות, הוצא צו על תנאי אשר אסר על המשך העלאת מופעים. כאשר אחד ממייסדי התיאטרון, נתן וולפוביץ', הפר את הצו והעלה את ההצגה "הערשעלע אָסטראָפּאָלער" של משה גרשנזון, הוא נתבע על כך למשפט. בעקבות העמדתו לדין הוא פרסם רשימה בעיתון היידי הישראלי "לעצטע נייעס", שבה תיאר את תחושתיו הקשות:
Cquote2.svg כל ימי דיברתי יידיש ושיחקתי בתאטרון יידיש, ועכשיו אני שומע שהיא אסורה, ממש כאילו יידיש הייתה אופיום או איזה מזקקה מחתרתית ליי"ש. העיקר שבמשך כל שנות המלחמה הנחתי שכאשר הסיוטים יחלפו, אפשר יהיה לשאוף את אויר החירות הלאומית… [והנה] אני ניצב בבית משפט יהודי ועומד למשפט פלילי, בשם קולקטיב התיאטרון שלנו באשמת העלאת הערשעלע אסטרפאליער ביידיש.‏[30] Cquote1.svg

החשש מהדומיננטיות של היידיש על חשבון העברית הלך ופחת ככל שהתמעטו דוברי היידיש. מפנה זה בא לידי ביטוי בדברי ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון, בישיבת הממשלה שדנה בעתירת שחקני תיאטרון גולדפדן לבג"ץ: "אני חושש שנפסיד. אני חושב גם שהדבר לגופו אינו נכון. כאשר היינו מעטים בארץ, הייתי אני קנאי. גם היום קנאי אני ללשון העברית, אבל כאשר היינו מעטים אפשר היה להתאכזר, כיום אי אפשר לדון מאה אלף אנשים לחוסר קצת נחת."‏[31] בשנת 1963 פעלו לפחות שלשה להקות יידיש ישראליות שהופיעו בקביעות. שחקני הלהקות היו מאוגדים תחת איגוד מקצועי, וזכו לקהל נאמן של כ-300,000 איש בשנה.‏[32]. בשנת 1965 העלה הבמאי שמואל בונים יחד עם משפחת בורשטיין את "די מגילה" ("המגילה") של איציק מַאנְגֶר – הצגה שהועלתה 250 פעמים ברציפות. עם זאת, מארגני ההצגות נאלצו לשלם מסים גבוהים, במסגרת המסים המיוחדים שהוטלו על מופעים ב"שפות זרות".

חדירת היידיש למרכז התרבות בישראל קיבלה תנופת יתר מסוף שנות השמונים ואילך. בשנת 1987 נוסד תיאטרון ה"יידישפיל", שמאז הקמתו העלה 42 הפקות אשר הוצגו בפני קהל רחב בישראל וברחבי העולם. עם יוצריו נמנים סופרים כגון אהרן מגד, אפרים קישון, מוטי אברבוך, יוסף בר יוסף וכן יהושע סובול. בין היתר כתב סובול עבור ה"יידישפיל" את המחזה "געבירטיג", המתאר את עולמו של הטרובדור היידי מרדכי גֶבִּירְטִיג, שחיבר שירי ערש ואהבה, בהם השיר הנודע "העיירה בוערת", שחובר בתגובה לפוגרום ביהודי העיירה פְּשִיטִיק באמצע שנות השלושים. במהלך השנים נטל התיאטרון חלק בפסטיבל ישראל, כמו גם בפסטיבלים בינלאומיים חשובים רבים, והופיע בין היתר בערים ויסבאדן, לונדון, פרנקפורט, אמסטרדם, וינה, לוס אנג'לס ווילנה.

בשנת 1996 חוקקה הכנסת חוק להקמת רשות לאומית לתרבות היידיש, שתכליתה "להעמיק בעם את הכרת תרבות היידיש על כל צורותיה ולטפח לשם כך את חקר התרבות האמורה והוראתה", וכן "לקדם, לסייע ולעודד את היצירה בת זמננו בלשון היידיש".
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%9F_%D7%99%D7%99%D7%93%D7%99%D7%A9

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “תיאטרון יידיש

  1. הקישור הוכנס ושוב אני חוזרת ואומרת שברגע שזה קוד פתוח אין שום חשש שיחשבו שאני כתבתי זאת ..
    בברכת שבוע נים שקט ומבורך!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s