1991 – נפטר הסופר יצחק בשביס זינגר

יצחק בשביס-זינגר
יצחק בשביס זינגר (בכתיב יידי: יצחק באַשעוויס זינגער; באנגלית: Isaac Bashevis Singer‏ 21 בנובמבר 1902?, ורשה – 24 ביולי 1991, מיאמי) היה מגדולי סופרי היידיש; חתן פרס נובל לספרות לשנת 1978.
תולדות חייו

יצחק זינגר, בנו של רב, נולד בתחילת המאה ה-20 בכפר leoncin שבפולין וגדל ברובע יהודים עני בוורשה הבירה. הציג את 14 ביולי 1904 כתאריך הולדתו, אך ההערכה היא שהוא נולד מוקדם יותר, ב-21 בנובמבר 1902. את סיפוריו הראשונים כתב בעברית, אך עד מהרה עבר ליידיש – השפה שרוב העם היהודי במזרח אירופה ובארצות הברית הבין וקרא באותה תקופה. בוורשה היה מגיה של מוסף ספרותי וכן עסק בתרגום ספרים מגרמנית לשפת היידיש. בשנת 1935 החליט אחיו להגר לאמריקה ויצחק הצטרף אליו, שם עבד עם אחיו בעיתון היידי "פארווערטס".

את השם "בשביס" אימץ לעצמו כדי להנציח את שם אמו בת-שבע שנספתה בשואה. כן השתמש בשמות עט בנוסף לבשביס זינגר – ורשבסקי וד. סגל. ספריו תורגמו לעשרות שפות וכמה מהם הפכו למחזות וסרטים, כמו "העבד", "שונאים סיפור אהבה" ו"ינטל" על פי ספרו "ינטל בחור ישיבה". שנים רבות הוא גר ב’’אפר איסט סייד’’ (הצד המזרחי העליון) – שכונה ברובע מנהטן שבעיר ניו יורק.

נפטר במיאמי שבפלורידה ב-24 ביולי 1991, ונקבר בבית קברות קטן בצפון ניו ג'רזי. במיאמי נקראה שדרה על שמו לאחר מותו. בחודש ינואר 2008, כסלו תשס"ח, לאחר מאבק רב שנים של בנו, ישראל זמיר, נחנך רחוב על שמו בתל אביב.

ישראל זמיר, בנו של יצחק בשביס זינגר, חי בקיבוץ בית אלפא, והיה עורך המוסף השבועי של העיתון "על המשמר". אֶ‏חיו של בשביס-זינגר היו סופרים יידישאים בזכות עצמם גם כן. אחיו הוא הסופר ישראל יהושע זינגר, שבין ספריו הידועים ניתן למנות את "יושה עגל", "בית קרנובסקי" ו"האחים אשכנזי". אחותו היא הסופרת אסתר קרייטמן.
יצירתו

בכתיבתו באה לידי ביטוי דמותו כאיש מאמין אף על פי שעוד מילדות לא הקפיד לשמור על מצוות התורה. אחד המוטיבים החוזרים הנפוצים בכתביו הוא התהייה של הדמויות על קיום האלוהים וכן שאלות על מהות הבריאה והקיום האנושי, במיוחד על רקע תקופת ההשכלה. לעתים קרובות הגורם לתהיות הוא השטן ממש, שמנסה לפתות בדרכים שונות יהודים שומרי-תורה לחטוא, להאמין כי "אין דין ואין דיין" או להתנצר. התהיות האלה גורמות לדמויות לפתח סטיות ושיגעונות. בשביס זינגר מרבה לתבל את כתיבתו בתערובת של אמונות תפלות יהודיות, כשפים ומושגים מהקבלה, כולל גלגולי נשמות ושמות של מלאכים ושדים כגון קטב מרירי, כל זאת על רקע חיים יהודיים פשוטים. תיאור של קיום מצוות יומיומיות כגון תפילות, תפילין, כשרות ושמירת שבת תופסים לרוב חלק מהעלילה.

השכלתו הרחבה של זינגר שבסיסה ספרות קלאסית שקרא בילדותו "תחת השולחן" יחד עם ספרי פילוסופיה ניכרת בכתיבתו שמצטיינת בעומק מחשבה השזורה בעלילה. הוא הושפע רבות משופנהאואר, ברוך שפינוזה, עמנואל קאנט ומפרידריך ניטשה והדבר ניכר ביצירותיו הספרותיות.

כמו כן, קיים אצלו מוטיב מרכזי של מאבק אידאולוגי בין אמונה ודת לרציונליות, והתייחסותו לדת היהודית היא מזווית של אדם מודרני, אך עם קורטוב של געגוע לחיים יהודיים ישנים על-פי התורה. כך הוא מוצא את עצמו מתריס נגד אלוהים על חוסר הצדק בעולם ועל האכזריות השלטת בו. הוא מגדיר את עצמו כיהודי מרצון ולא מכורח גורל, והתשובה לשאלה "מיהו יהודי?" קשורה למה שכל אינדיבידום חש ולאיזו לאומיות ברצונו להשתייך.

לפעמים בשביס זינגר מסיים את עלילת סיפוריו באבדון, כשלגיבוריו אין מוצא מהגורל שנכפה עליהם ("יום שישי הקצר") או מהחטאים שלהם ומכניעתם ליצר הרע ("זיידלוס האפיפיור"), אך יש גם סיפורים שבסופם הגיבור מוצא מנוחה ונחלה (כגון "הסנדלרים הקטנים").

בשביס זינגר היה צמחוני, והצמחונות ידועה כמוטיב מרכזי ביצירתו. בסיפורו "כותב המכתבים", מספיד גיבור הסיפור, הרמן, את העכברה שחלקה עמו פרק מחייה ומתה בגללו:
Cquote2.svg מה הם יודעים – כל המלומדים הללו, כל הפילוסופים הללו – על שכמותך? הם שכנעו את עצמם כי האדם, הנפשע שבכל המינים, הוא נזר הבריאה. כל היצורים האחרים נבראו רק כדי לספק לו מזון, עור, ולסבול ייסורים והשמדה. מבחינתם, כל בני האדם נאצים; עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה. Cquote1.svg
– תרגום: נמרוד הלפרן, מעריב, 12/7/2002‏‏[1]
כן בספרו הידוע "העבד" כותב בשביס:
Cquote2.svg היהודים נהגו ביצורים כפי שנהגו הגויים עם היהודים. המילים ראש, גרגרת, כבד, כרעיים, קורקבן, עוררו בו חלחלה. כל פעם שנטל בשר לפיו, דומה היה עליו כאילו אוכל מבשר ילדיו… אף קרה שלאחר סעודת-שבת יצא החוצה והקיא הכל… Cquote1.svg
– "העבד", הוצאת עם עובד, פרק ששי, אות ד'
איורים בספריו

חלק מספריו של בשביס-זינגר אויירו על ידי אמנים ידועים, ביניהם רפאל סויר, מוריס סנדק, אריק קרל ורות צרפתי.
מספריו שתורגמו לעברית

העבד, סיפורו של תלמיד חכם שנמכר לעבדות לאחר גזרות ת"ח ת"ט ומתאהב באישה גויה, תירגם: חיים פלג, הוצאת עם עובד, תשכ"ו 1966. תירגם שנית אברהם יבין, הוצאת עם עובד, תשס"ב 2002.
האחוזה – רומן מחיי היהודים בפולין בסוף המאה ה-19, תירגמה אביבה גור, הוצאת ספרית פועלים, 1972.
הנחלה – רומן (המשכו של האחוזה), תירגמה אביבה גור, הוצאת ספרית פועלים, 1976.
שושה – סיפור על סופר המתאהב בנערה לא בוגרת, תירגם צבי ארד, הוצאת עם עובד, תשל"ח 1978.
שונאים – סיפור אהבה – רומן על ניצול שואה בארצות הברית שאינו יכול לקחת אחריות על עצמו, תירגם ישראל זמיר, הוצאת ספרית פועלים, 1979.
עושה הנפלאות מלובלין, תירגם ברוך קרוא, הוצאת ספרית פועלים, 1983. תירגמה שנית בלהה רובינשטיין תחת השם הקוסם מלובלין, הוצאת ספרית פועלים, 2008.
תאוות, תירגם צבי ארד, הוצאת זמורה ביתן, תשמ"ג 1983.
מורשה עד ניו-יורק – פרקי אוטוביוגרפיה, תירגם צבי ארד, הוצאת עם עובד, תשמ"ד 1984.
יום של עונג – סיפור ילדותו של הסופר בורשה של תחילת המאה ה-20, תירגם אברהם זינגר, הוצאת אדם, 1985.
הגולם – סיפורו של הגולם מפראג, ספרית פועלים, 1985, מאנגלית: יעקב שביט.
החוזר בתשובה, תירגם ישראל זמיר, הוצאת ספרית הפועלים, תשמ"ו 1986.
מותו של מתושלח, תירגם משה זינגר, הוצאת מעריב, תשמ"ט 1989.
ינטל בחור הישיבה – ספר זה עובד למחזות ולסרט (ינטל), תירגם שלמה צוקר, הוצאת עם עובד, תשנ"א 1990.
חלאה, תירגמה עופרה עופר, הוצאת מעריב, תשנ"א 1991.
משפחת מושקאט, תירגם צבי ארד, הוצאת זמורה ביתן, תשנ"א 1991.
מלך השדות – הרומן האחרון של זינגר, תירגם משה זינגר, הוצאת זמורה ביתן, תשנ"ב 1992.
הסרטיפיקט, תירגמה עופרה עופר, הוצאת מעריב, תשנ"ג 1993.
משוגע – סופר יהודי אמריקאי המסתבך במערכות יחסים מטורפות עם נשים וגברים יהודים, תירגמה מאירה לבנת, הוצאת מעריב, תשנ"ה 1995.
בית-הדין של אבא
המפתח – סיפורים (בתרגומו של ישראל זמיר, בנו של יצחק בשביס זינגר)
שפינוזה מרחוב השוק – סיפורים, תירגם אורי בלסם, הוצאת הד ארצי, תשנ"ט 1998.
אנשים בדרכי – סיפורים, תירגם אריה אהרוני, הוצאת ספרית פועלים, תש"ס 1999.
צללים על ההדסון – רומאן המתאר את חייהם של פליטים יהודים בניו-יורק בסוף שנות הארבעים, תירגם יובל קשדן, הוצאת הד ארצי, תש"ס 2000.
השטן בגוריי, תירגמה בלהה רובינשטיין, הוצאת כרמל, תשס"א 2000.
חורבן קרשב, תירגמה בלהה רובינשטיין, הוצאת כרמל, תשס"א 2000.
יארמה וקיילה, מיידיש: בלהה רובינשטיין, ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2011.
מחזותיו שהוצגו בארץ

ינטל, תרגם יעקב שבתאי, במאי חנן שניר, הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת בינואר 1980.
ינטל הפקה חדשה כהצגה מוזיקלית (בכורה 27 באוקטובר 2009), התיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה. תרגם דן אלמגור, במאי משה קפטן, מוזיקה יוסי בן נון.
לכל השדים והרוחות, עיבד וביים מייקל אלפרדס, תרגמה רבקה משולח, הוצג בתיאטרון הקאמרי, בשנת 2001.
העבד, עיבד וביים יבגני אריה, תרגם בן בר-שביט, הוצג בתיאטרון גשר, בשנת 2002.
שושה, עיבדו ילנה לסקין ויבגני אריה, ביים יבגני אריה, תרגם בן בר-שביט, הוצג בתיאטרון גשר, בשנת 2003.
הנאהבים והנעימים, עיבד מוטי לרנר עם בנו של בשביס זינגר, ישראל זמיר, הבמאי חנן שניר, הוצג בתיאטרון הבימה, בשנת 2004.
שונאים, סיפור אהבה, עיבדה וביימה אירינה גורליק, הוצג בתיאטרון מיקרו, בשנת 2004.
שונאים. סיפור אהבה, עיבדו רועי חן ויבגני אריה, ביים יבגני אריה, תרגם רועי חן, מוצג בתיאטרון גשר, בשנת 2009.
שדים – בהשראת "השד מטישווייץ", "הגולם מפראג" ו"טייב'לה והשד שלה", עובד על ידי סטודנטים מסדנת התיאטרון של בית הלל בירושלים, ביים יפים ריננברג, הוצג בבית הלל באוניברסיטה העברית, בשנת 2009.

מודעות פרסומת

לעצטע נייעס

לעצטע נייעס (יידיש: 'חדשות אחרונות', או 'ידיעות אחרונות') היה עיתון ביידיש שהופיע בישראל בין השנים 19492006.

מייסד העיתון ועורכו הראשון היה מרדכי צאנין. ב-1949 החל צאנין לפרסם שבועון מאויר בשם "אילוסטרירטער וואכענבלאט"; לאחר שצה"ל הפסיק לקנות ממנו גליונות, החל בנובמבר 1949 לפרסם את "לעצטע נייעס". ב-1950 קיבל רישיון להוציא את העיתון פעמיים בשבוע, וב-1951 שלוש פעמים בשבוע. משרד הפנים סירב להתיר לו לפרסם את העיתון כיומון, על רקע ההתנגדות העזה ליידיש במדינת ישראל הצעירה. במשך כמה שנים פרסם צאנין את "לעצטע נייעס" ועיתון נוסף, "היינטיקע נייעס" (חדשות יומיות), כל אחד מהם שלוש פעמים בשבוע לסירוגין, בהעלמת עין מצד השלטונות. ב-1957 קיבל צאנין אישור להוציא את "לעצטע נייעס" כיומון.

"לעצטע נייעס" המשיך להופיע והפך לעיתון פופולרי בקרב קוראי היידיש בישראל. בני מר כתב:

"עיתוני היידיש של צאנין לא רק ביטאו את עולמם של דוברי השפה, אלא גם עזרו להם להשתלב בפועל במדינה: צאנין עצמו טיפל בעולים החדשים ועזר להם לפתור את בעיותיהם הפרטיות והציבוריות. 'העיתון הזה היה לנו, לניצולי השואה, התחלה חדשה', אומר יצחק לודן [מעיתונאי לעצטע נייעס]. 'הרגשנו שאנחנו צומחים פה אתו מחדש'."

צאנין מכר ב-1960 את העיתון לחברה מסחרית שהייתה שייכת למפא"י, אך המשיך לערוך אותו עד 1977. במשך השנים החליף העיתון בעלים ועורכים. עם התמעטות מספר קוראי היידיש הפך העיתון בחזרה לשבועון, ולבסוף נסגר ביולי 2006.

ה'תרע"ו – נפטר שלום עליכם, סופר יהודי שכתב ביידיש

שלום עליכם
תולדות חייו
שלום עליכם בצעירותו, 1877

שלום רבינוביץ' נולד בעיר פריאסלאב (Переяслав; כיום פריאסלאב-חמלניצקי) שבקייב, בדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום אוקראינה) בתחום המושב היהודי. את השכלתו רכש בתלמוד תורה, וכבר בגיל 21 פרסם מאמרים וסיפורים קצרים – תחילה בעיתון "המליץ" ולאחר מכן כפליטונים (מעין איגרות) ביידיש. הוא כתב גם ברוסית ובעברית, אך חלק הארי של יצירתו נכתב ביידיש. הוא הסביר את בחירתו בשם עט, לאחר שכבר פרסם את "צוויי קברים" (ביידיש: שני קברים) בשם 'ראב-וויטש' הרומז לשם משפחתו[1], בכך שלא רצה שאביו יידע על כתיבת מאמר ביידיש (ייתכן שהיה זה "אסופת קללות של החותנת" מאמר רווי הומור אך גם ביטויים שנחשבו אז בוטים). לפי השערה אחת אביו, נחום מנחם רבינוביץ', היה משכיל שתמך בכתיבה בעברית, והתנגד לכתיבה ביידיש. דעה אחרת גורסת שאביו היה איש דתי, והתנגד לסיפורים בסגנון ההשכלה, או לביטויים בוטים.

רבינוביץ' נכנס לעולם העסקים של קייב בעקבות עיזבון שקיבל, ובשנים 1888-1889 ערך והוציא לאור להוציא שני כרכים בשם "די יודישע פאלקס-ביבליאטהעק : א בוך פיר ליטעראטור, קריטיק און וויססענשאפט"[2]. ("הספרייה העממית היהודית" לספרות, ביקורת ומדע). לשם כך ריכז סביבו את מיטב סופרי היידיש של התקופה, דוגמת מנדלי וי"ל פרץ, דוד פרישמן, יעקב דינזון ואחרים. הוא ביקש ליישם את רעיון הוצאת רומנים יהודיים כספרי מופת, תוך מתיחת ביקורת על הרומנים הזולים ביידיש שהיו נפוצים מאוד בזמנו. ידועה ביקורתו החריפה, בנושא זה, על שמ"ר בחוברת שהוציא ב- 1888 בשם שמר'ס משפט, אדער, דער סוד פריסיאזשניק אויף אללע ראמאנען פון שמ"ר. (משפטו של שמ"ר, או דין מושבעים על כל הרומנים של שמ"ר)

ב-1890 הפסיד את רוב הונו בבורסה, ולאחר שנפרעו חובותיו התיישב באודסה, שם פרסם מספר רומנים. ב-1891 החל לכתוב סדרת סיפורי "מנחם מנדל" – סדרת כתבים אשר ליוותה אותו שנים רבות, על אודות סוחר יהודי שאינו מפסיק להמציא תוכניות ותחבולות שאינן מועילות לו לבסוף במאום.

לאחר מספר שנים חזר לקייב ועסק במסחר. ב-1895 כתב את הראשון בסדרת סיפורי "טֶביֶה החולב" (ביידיש: "טעוויע דער מילכיקער"), על אודות חלבן יהודי עממי וקשה–יום המתמרן בין המסורת ושינויי המודרנה בסביבתו. דמות זו, השופעת הומור למרות הקשיים הרבים ואשר ביטאה את הלכי הרוח היהודיים בתחום המושב ברוסיה, הפכה לאחת הדמויות המוכרות של הספרות היידית והכללית (שעליה גם בוסס המחזמר "כנר על הגג"). כמו כן, הוסיף לכתוב סיפורים הומוריסטיים קצרים על הווי היהודים, שתרמו לפרסומו הרב.

עקב מהפכת 1905, שכוונה נגד שלטון הצאר ברוסיה והביאה גם לגל פוגרומים גדול ביהודים, היגר חסר כל לארצות הברית ומשם המשיך לנסוע לביקורים תכופים במזרח אירופה. בתקופה זו העניק הרצאות רבות וכתב בעיתונות היידישאית באירופה ובאמריקה, פרסם שני רומנים – "המבול" (ביידיש: "דער מבול") ו"כוכבים תועים" – אשר לא זכו להצלחה, וכן מספר מחזות – "הזכייה הגדולה", "האוצר", "קשה להיות יהודי" – שחלקם הוצג רק לאחר מותו. בשנת 1909 אורגנו נשפים לכבודו ובכסף שנצבר נפדו מידי המו"לים הזכויות על יצירותיו. כך נפטר ממצוקותיו הכלכליות שליוו אותו כל חייו. הוא חלה בשחפת ובריאותו הדרדרה עוד יותר לאחר מות בנו ב-1915, עד אשר נפטר לבסוף בניו יורק ב-13 במאי 1916. עד 4 ימים לפני מותו עסק בכתיבה, ולא זכה לסיים את ספרו "מוטל בן פייסי החזן".
צירתו

יצירותיו של שלום עליכם ניחנו בהומור רב, והן מביעות יחס של חמלה והזדהות עם גיבוריו, אנשי העיירות היהודים, על חולשותיהם ומעלותיהם. בסיפוריו שולבה גם ביקורת סאטירית עליהם, אך היא לרוב מוסוות ואינה נוקבת יתר על המידה. יצירותיו סייעו להעלאת הרמה של הספרות היהודית ונתנו ביטוי לתמורות שחלו בחברה היהודית בת זמנו, להווי החיים שהיה ונכחד.

רבים מכתביו תורגמו לעברית על ידי חתנו, יצחק דב ברקוביץ (י"ד ברקוביץ), במחצית הראשונה של המאה ה-20. תרגום מאוחר יותר הוא של אריה אהרוני.

חלק מספריו היוו בסיס להצגות ולסרטים, הידוע מביניהם הוא כנר על הגג.
[עריכה] מספריו הידועים

טוביה החולב
מוטל בן פייסי החזן
מנחם מנדל
יריד (אוטוביוגרפיה)
סיפורי רכבת
יוסל'ה זמיר
אדם ובהמה – מקבץ סיפורים קצרים
עירם של האנשים הקטנים
מעשה בכלב סירקא
הנצחה

בשנת 1966 הוקם בתל אביב בית שלום עליכם, המהווה מרכז לתרבות היידיש בישראל. כן הוקמו בתי ספר ורחובות על שמו.

בעיר קייב הוצב פסל בדמותו בשנת 1997, וגם במוסקבה בשנת 2001. הרחוב הראשי בבירוביג'ן נקרא על שמו, ורחובות רבים נקראים על שמו בערי ברית המועצות, ביניהם קייב, לבוב, ז'יטומיר, אומן, ומיקולאייב. בשנת 1996 נקרא גם חלקת רחובות בניו יורק"מקום שלום עליכם" (Sholem Aleichem Place).

שירו של נתן אלתרמן, "מכתבו של מנחם מנדל" מהווה הספד שלו לדמויותיו של שלום עליכם בעקבות מאורעות השואה.